תל"פ 23394-01-13

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את הבקשה להארכת המועד להגשת ערעור. זאת, בשל השיהוי המשמעותי והבלתי מוצדק בהגשת הערעור, כמו גם הסיכויים המזעריים להצלחת הערעור. המבקש הורשע ונגזר דינו בגין עבודות בנייה ללא ההיתרים הנדרשים, וגזרי הדין ניתנו בנוכחותו. המבקש הודה בעבירות ואף הודה בהן מחוץ להליכי כתב האישום. בית המשפט בוחן את משך הזמן שחלף מאז גזר הדין, את ההצדקה לעיכוב, את סיכויי ההליך העיקרי והאם היה למערער ייצוג משפטי. במקרה דנן, המבקש לא סיפק כל נימוק קביל לעיכוב, וכמעט תשע השנים שחלפו מאז פסק הדין הראשון, יחד עם חוסר ההצדקה בערעור, מביאים לדחיית הבקשה. למרות שהמבקש לא היה מיוצג על ידי עורך דין במהלך ההודאות, אין כל אינדיקציה לכך שלא הבין את ההליך או את טיב מעשיו. טענותיו וטיעוניו של המבקש לאורך ההליך, לרבות בירור העבודות שביצע, מלמדים כי הבין את ההאשמות נגדו. זאת ועוד, נימוקי המבקש להארכת המועד, כגון אי הבנה ומספר זיהוי שגוי בכתב האישום, אינם משכנעים. בית המשפט מגיע למסקנה כי הבקשה להארכה אינה מוצדקת ולכן דוחה את הבקשה.