ת"א 20232-03-18

תקציר

הבנק התובע תבע ארבעה נתבעים בגין אי פירעון הלוואות. הנתבעות 1 ו-2 היו חברות בע"מ, הנתבעת 3 הייתה מנהלן ובעל המניות היחיד בהן, ונתבעת 4 הייתה אשתו של נאשם 3. הבנק טען כי נאשם 4 הסכים, במסגרת הסדר חוב, לערוב לחיוביהם של נאשמים 1 ו-3 עד לסכום של 250,000 ₪. הנתבעת 4 הכחישה זאת וטענה כי אחריותה מוגבלת לערבות נפרדת קודמת בסך 66,469 ₪. עוד טענה כי הבנק לא עמד בהתחייבויותיו כלפיה, הטעה אותה והסתיר ממנה מידע. בית המשפט מצא כי ערבותה של הנתבעת 4 בסך 250,000 ₪ אכן שוכללה בעת הסדר החוב, למרות טענתה כי ציפתה לחתום על מסמך נפרד. ניכר היה כי שני הצדדים התכוונו שהערבות תיכנס לתוקף עם חתימת ההסדר. עם זאת, בית המשפט פירש את סעיפי הסדר הפשרה כך שכל תשלום שישולמו על ידי הנתבעים 1-3, למעט תשלומים ממכירת כלי רכב משועבדים, יפחית את סכום הערבות של נאשם 4. משכך, הוגבלה חבותה של הנתבעת 4 לסך של 150,000 ₪, לאחר התחשבות בתשלומים שבוצעו. בית המשפט דחה גם את טענותיה של הנתבעת 4 בדבר ביטול הערבות המקורית, וקבע כי היא נותרה בתוקף עד להשלמת הסדר החוב. בנוסף, בית המשפט לא מצא כל הטעיה או מצג שווא מהותי של הבנק בנוגע למעמדו של הנתבע 4 כערב. לסיכום, בית המשפט פסק לטובת הבנק התובע אך הפחית את חבותה של הנתבעת 4 לסך של 150,000 ₪, בתוספת ריבית והצמדה ממועד התביעה. כן חויב נאשם 4 לשלם הוצאות והוצאות מופחתות בסך 6,000 ₪ לבנק.