בר"ע 29101-03-17

תקציר

מדובר בפסק דין בערעור שנדון בבית הדין הארצי לעבודה בישראל במחלוקת על גובה רישום עיקול בהליכי הוצאה לפועל. המבקש, אזרח אריתריאה שעבד אצל המשיב בעבודות ניקיון, קיבל תחילה תשלומים שונים בסך כולל של 125,826 ₪ בפסק דין בהעדרם. המשיב לא שילם והמבקש פתח בהליכי הוצאה לפועל, שהובילו לרישום עיקול בסך 150,000 ₪. לאחר מכן ביקש המשיב מבית המשפט המחוזי לבטל את פסק הדין ולעכב את הליכי ההוצאה לפועל, שניתנו בחלקם, תוך הפחתת הסכום ל-35,000 ₪. בעקבות סיבוכים נוספים, הורה בית המשפט המחוזי להוצאה לפועל להפחית את רישום העיקולים ל-50,000 ₪. לאחר מכן הגיש המבקש בקשת רשות ערעור על החלטה זו, אך בטרם ניתן היה לדון בו, ביטל בית המשפט המחוזי באופן חלקי את פסק הדין המקורי והפחית את הסכום המגיע ל-45,000 ₪, מתוכם 35,000 ₪ כבר הופקדו. מאחר שיתרת הסכום החייבת עמדה על 10,000 ₪ בלבד, הערעור נדחה מאחר שסכום העיקול המופחת הספיק. עם זאת, בית הדין לעבודה הבהיר את סמכותו של בית הדין האזורי וקבע כי בסמכותו להורות על עיכוב ביצוע אך לא ליתן הוראות לרשם ההוצאה לפועל בנוגע להליכי הוצאה לפועל. לפיכך, חרג בית הדין האזורי מסמכותו כשהורה על הפחתת סכום רישום העיקול. למרות שהערעור היה מיותר, החליט בית המשפט שלא לפסוק בהוצאות, שכן בקשתו הראשונית של המבקש למתן רשות ערעור הייתה מוצדקת על סמך החלטת בית המשפט המחוזי. לפיכך נדחה הערעור, וסכום העיקול המופחת יעמוד בעינו, בהתחשב בכך שחובו של המשיב היה נמוך כעת משמעותית מסכום העיקול המקורי.