ע"א 556/83

תקציר

המחלוקת היא על מכירת דירה מהמערערים למשיבים. המערערים שכרו דירה מחברה עירונית וחתמו על חוזה למכירת זכויותיהם למשיבים. החוזה קבע מספר תשלומים לקראת רכישת הדירה. התשלום השני בסך 150,000 ל"י היה אמור להתבצע על ידי המשיבים ביום 1.9.80, אך המשיבים לא ביצעו תשלום זה במועד. תחת זאת, שלח עורך דינם שיק על הסכום לעורך הדין המייצג את שני הצדדים ובו הוראה כי הוא יוחזק בנאמנות ויימסר למערערים במילוי התחייבויותיהם. המערערים גם לא מילאו את התחייבויותיהם על פי החוזה, לרבות אלה שנדרשו על ידי חלמיש (החברה העירונית) להסכמתה להעברת הזכויות. המשיבים שלחו למערערים אזהרה ונתנו להם חמישה ימים למלא את התחייבויותיהם או לעמוד בפני הליכים משפטיים. המערערים, מצידם, טענו כי המשיבים הפרו את החוזה באופן יסודי בכך שלא ביצעו את התשלום השני והציעו פשרה. המשיבים תבעו לאכיפת החוזה ולתשלום פיצויים בגין הפרתו. בית משפט השלום אכף את החוזה והורה למערערים לשלם את הפיצוי שנקבע. החלטה זו אושרה על ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון, בפסק דין פה אחד, קיבל את הערעור ודחה את התגובות. בית המשפט קבע, כי הימנעותם של המשיבים מתשלום שני במועד מהווה הפרת חוזה, שכן ההתחייבויות בחוזה לא היו שלובות זו בזו. בחוזה לא צוין כי התשלום השני מותנה בקיום התחייבויותיהם על ידי המערערים, והמשיבים לא היו רשאים שלא לשלם את התשלום השני כל עוד לא ביטלו את החוזה. זאת ועוד, טענת המשיבים כי ההפרה לא הייתה מהותית משום שהשיק ששלח עורך דינם היווה תשלום, נדחתה. השיק נשלח בתנאי שהמערערים ימלאו את התחייבויותיהם, ולפיכך לא היה זה אמצעי תשלום תקף. גם אם ניתן היה לראות בהפרה כבלתי יסודית, המערערים העניקו ארכה לתשלום. כמו כן, טענת המשיבים כי התחייבויות המערערים היו שלובות בקבלת אישורו של חלמיש לא הוזכרה בחוזה ולכן לא ניתן היה להשתמע ממנה. ככלל, מצא בית המשפט העליון כי המשיבים הפרו את החוזה, והמערערים היו זכאים לבטלו.