ת"א 11996-03-10

תקציר

בית המשפט שקל בכובד ראש את הטענות שהוצגו על ידי שני הצדדים והחליט כי הבקשה לדחיית התביעה תקפה מכמה טעמים. ראשית, על פי תקנות סדר הדין האזרחי 100 ו-101, לבית המשפט שיקול דעת לדחות תביעה על הסף, אם כי הוא אינו חייב לעשות כן. דחיית תביעה היא צעד דרסטי שיש לנקוט רק במקרים קיצוניים בהם ניכר כי התובע לא ישיג את הסעד המבוקש, גם אם יוכחו כל העובדות הנטענות בתביעה. שנית, על פי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, פרסומים של בעל דין, בא כוח או עד במהלך דיון שיפוטי חסינים מפני הגשת עילה למשפט פלילי או אזרחי. בית המשפט העליון קבע כי חסינות זו היא מוחלטת, כלומר אינה מותנית בתוכן הפרסום או בכוונה העומדת מאחוריו. הגנה מוחלטת זו משתרעת על כל צעד שננקט בקשר להליך, לרבות בקשות בכתב ומסמכים ששימשו במהלך הרגיל של המשפט. במקרה זה, הפרסום המשמיץ לכאורה נעשה על ידי המבקשים במהלך חקירתם על ידי פקידת סעד שמונתה על ידי בית המשפט לענייני משפחה לערוך תסקיר בענייני משמורת. ככזה, הפרסום נופל בגדרו של סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, המקנה לו חסינות מפני תביעה משפטית. זאת ועוד, יש לדחות גם את התביעה בגין עדות שקר ורשלנות הנובעת מאותו פרסום, שכן החסינות שמקנה סעיף 13 משתרעת גם על משפטים אזרחיים לפי חוקים אחרים. עוד ממליצה השופטת לדחות את התביעה שכנגד, התלויה בדחיית התביעה העיקרית. בנוסף, חויב המשיב לשאת בהוצאות המשפט של המבקשים, בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ. פסק דין זה ניתן שלא בנוכחות הצדדים ויירשם על ידי המזכירות.