הפ"ב 7922-12-20

תקציר

המסגרת הנורמטיבית של המקרה נעוצה בסעיף 29(א) לחוק הבוררות, המאפשר לבית המשפט להורות על עיקול נכסים או מתן ערובה לקיום פסק בוררות על פי בקשה. מטרת סעיף זה היא להבטיח מקור פירעון למבקש אם הבקשה לביטול פסק הבוררות תיכשל. בבואו להחליט אם לתת צו כזה, על בית המשפט לשקול את סיכויי הצלחת בקשת הביטול, כמו גם את מאזן הנוחות לשני הצדדים. נטל ההוכחה להצלחת הביטול מוטל על המבקש. במקרה דנן, מקבל השופט את הבקשה להפקדת הערבות, וקובע כי המשיב לא הוכיח סיכויי הצלחה גבוהים בבקשת הביטול. השופט בוחן את טענות המשיב לפגמים פרוצדורליים בהליך הבוררות, אך בסופו של דבר מגיע למסקנה כי הן אינן משכנעות. השופטת מציינת כי טעויות סופר בפסק הבוררות ניתנות לתיקון ואינן מצדיקות את ביטולו, וכי טענות המשיב בדבר מועד ביצוע פסק הבוררות ואופן מסירתו אינן נתמכות במסגרת נורמטיבית רלוונטית כלשהי. השופט בוחן גם את טענות המשיב לפי סעיפים ספציפיים בחוק הבוררות, אך מוצא כי הן חסרות שחר, שכן הן בעיקר ממחזרות טיעונים שהוצגו ונדחו במהלך הבוררות. השופט מדגיש כי תפקידו של בית המשפט בבחינת פסקי בוררות מוגבל לבחינת תקינות ההליך ולא לביקורת מהותית על תוצאותיו. אכזבתו של המשיב ממסקנת הבורר אינה מצדיקה את ביטול פסק הבוררות. באשר למאזן הנוחות, השופט מצדד במבקשים ומדגיש כי התערבותו של בית המשפט בפסקי בוררות מוגבלת, והמשיבה לא הביאה ראיות מספיקות לאיתנותם הכלכלית כדי לגבור על זכויות הקניין של המבקשים כזוכים בפסק בוררות. השופט מורה למשיב להפקיד ערבות למלוא סכום פסק הבוררות, כולל הוצאות, להבטחת מימושו. אם המשיב לא יעשה כן עד למועד הנקוב, בקשתו לביטול תידחה. לבסוף קובע השופט כי המשיבים יישאו בשכר טרחת עורך הדין של המבקשים, בסך 7,500 ₪.