ד"נ 17/82

תקציר

פסק הדין דן בסמכותם של בית המשפט העליון ובית הדין לעבודה, וביחסים בין השניים. על פי פסק הדין, לבית המשפט העליון סמכות לעיין במישרין בפסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה לפי סעיף 7(ב) לחוק בתי המשפט, אם פסק הדין מובא לפניו לעיון אחד הצדדים עצמם. לבית המשפט העליון יש גם סמכות לביקורת עקיפה, כאשר סוגיה שהוכרעה על ידי בית הדין לעבודה מובאת לבחינה באמצעות תביעה אחרת בבית משפט רגיל. בית המשפט העליון דן בתיקים מסוג זה על פי הכללים המנחים אותו כבית משפט לערעורים אזרחיים, והחלטותיו בענייני פרשנות חקיקתית מחייבות כל בית משפט מלבדו, לרבות בתי הדין לעבודה. הדבר נכון גם כאשר בית המשפט העליון מפרש את חוק בית הדין לעבודה. עוד מובהר בפסק הדין כי בתי הדין לעבודה, הן אזוריים והן ארציים, כפופים לפסיקות בית המשפט העליון ועליהם לקיימם. כל פרשנות לחוק של בית המשפט העליון קודמת לזו של בית הדין לעבודה, ובתי הדין לעבודה חייבים לפעול על פי המדיניות שאימץ בית המשפט העליון. זאת, בין אם בית המשפט העליון יושב כבית משפט לערעורים ובין אם כבית משפט גבוה לצדק. החלטת בית המשפט העליון במקרה זה, לפיה מכלול התביעות – לרבות תביעות נגד מעסיק לפיצויי פיטורים ותביעות נגד צדדים אחרים בגין גרימת הפרת חוזה – מצוי בסמכותו הבלעדית של בית הדין האזורי לעבודה, מחייבת. העותר טען כי פסיקת בית המשפט העליון גרמה לו לעיכוב מיותר בדיון בעניינו, אך בית המשפט דחה חשש זה וציין כי האינטרס של רבים אחרים בהכרעה לגופו של עניין גובר על כל אינטרס אישי. בית המשפט דחה גם את הטענה כי היה על המשיבים להעלות את שאלת הסמכות כסוגיה מקדמית, וקבע כי יש לדחות את בקשת העותרת לדיון נוסף. העותר חויב לשלם את הוצאות המשיבים 1 ו-2, כל אחד בסך 10,000 ₪. ההחלטה ניתנה ב-29 ביוני 1983.