בג"צ 2431/95

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית עתירה שהוגשה לבג"ץ. העתירה, שהוגשה על ידי מר גרשון סלומון, יו"ר תנועת נאמני הר הבית, ביקשה להתיר עלייה להר הבית בירושלים בתאריך מסוים, חול המועד פסח תשנ"ה. סלומון ביקש להפגין ולהביע את עמדותיו על הר הבית, שלדעתו נשללו ממנו שלא כדין. המשיבים, לרבות ראש עיריית ירושלים, היועץ המשפטי ומפקד מחוז ירושלים במשטרת ישראל, התנגדו לעתירה בנימוק של שיקולי שלום הציבור וביטחון הציבור. הם טענו כי התרת הפגנתו של סלומון תצית מתיחות בקרב המתפללים המוסלמים באזור הרגיש של הר הבית. דעת הרוב של בית המשפט הסכימה עם המשיבים ודחתה את העתירה, בעיקר בשל ההודעה הקצרה שניתנה על ידי העותר. השופטים הכירו בחשיבותה של הזכות להפגין ולהביע דעות, אך הדגישו גם את הצורך לשמור על הסדר והביטחון הציבוריים. אף שלמשטרה לא היו ראיות מהותיות חדשות התומכות בוודאות הקרובה של סכנה לשלום הציבור, השופטים ראו בהערכות העבר ובפוטנציאל האלימות סיבה מספקת לדחות את הבקשה. בנוסף, פרק הזמן הקצר בין הגשת העתירה לבין מועד היישום המבוקש – התראה של יום בלבד – משפיע על ההחלטה. השופטים הדגישו כי סלומון ידע או היה עליו לדעת את עמדת המשטרה מראש ויכול היה להגיש את העתירה מוקדם יותר, מה שמאפשר למשטרה להיערך כראוי. השופט חשין והשופט טל סיפקו חוות דעת חלוקות. חשין התמקד בייחודם של ירושלים והר הבית, והדגיש את מורכבות ניהול המתחים הדתיים באזור. טל, אף שהסכים עם הדחייה, הדגיש כי המשטרה לא הפלתה את העותר לרעה וכי אין מניעה ממנו לעלות להר כאדם פרטי. במקום זאת, היה זה האיום הפוטנציאלי על ביטחון הציבור הקשור להפגנה המתוכננת שלו שהצדיק הכחשה. טל גם הדגיש את השיהוי של העותרת בהגשת הבקשה ואת חוסר ההיערכות לקראתה בתוך פרק זמן כה קצר. בסיכומו של דבר, העתירה נדחתה בשל אי מתן הודעה מספקת, הסיכון הפוטנציאלי לשלום הציבור וחוסר הוודאות לגבי האפשרות להיעתר לבקשה מבלי לגרום להפרת השלום. השופטים, תוך הכרה בחשיבות חופש הביטוי והמחאה, הדגישו את הצורך בגישה מאוזנת השמה בראש סדר העדיפויות את שלום הציבור ואת השמירה על החיים הדמוקרטיים.