עמ"נ 40866-10-16

תקציר

המערערת מערערת על מספר החלטות של ועדת הערר הנוגעות לדירות באותו בניין באותה קומה, בנוגע להיטל השבחה – אגרה המוטלת על בעלי נכסים שערך נכסיהם עלה עקב פעילות תכנונית. הטענה העיקרית היא כי השמאי המכריע וועדת הערר טעו בקובעו כי ניתן היה לממש את הזכויות לבניית חדרי יציאה לגג מכוח תכנית 1680, ללא תכנית 2268. המערערת סבורה כי תכנית 2268 שינתה את מעמדו המשפטי של הנכס ולפיכך צריכה להיות הגורם הקובע בהיטל ההשבחה. עם זאת, המשיבים, יחד עם ועדת הערר והשמאי המכריע, טוענים כי תכנית 1680 כבר העניקה זכות למימוש פעולות אלה, וכי תכנית 2268 רק הפכה אותה לכדאית כלכלית. מאחר שלא הייתה מניעה משפטית או תכנונית לפעול על פי תכנית 1680, ובעלי הנכסים פשוט בחרו שלא לעשות כן, הערעור אינו צלח בנקודה זו. נקודת מחלוקת נוספת היא קיזוז הוצאות החניה מהיטל השבחה. המערערת טוענת כי ועדת הערר שגתה בכך שקיבלה את קביעתו של השמאי המכריע כי יש לנכות את עלות בניית החניה. עם זאת, השופט מסכים עם החלטת ועדת הערר כי מאחר שבניית מקומות חניה נדרשת על פי תמ"א 2268 ותורמת לשווי הנכס, ניתן לקזז את עלויות בניית החניות מהיטל ההשבחה. לבסוף, השופט פוסק כי הערעור יידחה, וכי על כל צד לשאת בהוצאותיו.