רע"א 47553-06-24

תקציר

ערכאת הערעור קבעה כי אין עילה להתערב בהחלטה הפרוצדורלית של הערכאה הנמוכה יותר להמשיך את בירור ההליך לגופו. השופט לא מצא נסיבות חריגות המצדיקות את דחיית התביעה מטעמים פרוצדורליים, והחלטת הערכאה הנמוכה יותר להמתין להבהרות נוספות בסוגיית הנכות הצמיתה הייתה ראויה. לגופו של עניין, סקרה השופטת את החקיקה המסדירה את תקופת ההתיישנות על תביעות ביטוח, לרבות חוק חוזה הביטוח וחוק ההתיישנות. לטענת הראשונה, תקופת ההתיישנות על תגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר אירוע הביטוח, או חמש שנים במקרים מסוימים, ובמצבי נכות היא נספרת מהמועד שבו יכול המבוטח לתבוע תגמולים. החוק תוקן בשנת 2014 כדי להבטיח שתקופת ההתיישנות לא תתחיל לפני שהמבוטח יוכל לתבוע תגמולים. בנוסף, תיקון משנת 2020 מחייב את המבטחים להודיע למבוטחים על תקופת ההתיישנות כדי לוודא שהם מודעים למועד האחרון. בתביעות ביטוח הקשורות לנכות, מועד התגבשות הנכות הצמיתה הוא המפתח לקביעת תחילתה של תקופת ההתיישנות. מדובר בסוגיה רפואית המחייבת חוות דעת מומחה, ומועד חוות דעת המומחה עצמו אינו קובע. לבית המשפט שיקול דעת לדחות את החלטת ההתיישנות עד לאחר בירור ראייתי. במקרה זה, חוות הדעת של המומחה מטעם המשיב לא ציינה את מועד היווצרות הנכות הצמיתה, ולפיכך קבעה השופטת כי הנושא טעון בירור נוסף. זאת ועוד, טענות המשיב בדבר התנהלות המבקש וחוסר תום הלב ביחס להודעה על תקופת ההתיישנות יכולות אף הן לשלול את תקופת ההתיישנות. מאחר שלא נפלה טעות בהליך קבלת ההחלטות של הערכאה הנמוכה יותר, ולאור מורכבות התיק, נדחתה הבקשה לדחיית התביעה. המבקש חויב לכסות את הוצאות המשיב, וניתן לפרסם את פסק הדין מבלי להגיב לפרטים ספציפיים.