ע"א 2515/18

תקציר

בניתוח משפטי ארוך עסק בית המשפט הישראלי בסוגיה המורכבת האם דיבידנדים שמקורם ברווחי שערוך – רווחים שהוכרו עקב שינויים בהערכת שווי הנכסים לפי התקן החשבונאי IFRS – חייבים במס. פסק הדין ניתח את אימוץ תקני הדיווח הכספי הבינלאומיים (IFRS) בישראל, ובפרט את אימוץ תקן חשבונאות מס' 29 ואת השלכותיו על מערכת המיסוי הישראלית. בית המשפט בחן כיצד חברות ניצלו את מודל השווי ההוגן להערכת שווי נכסים, מה שהוביל לכך שרווחים חשבונאיים לא ממומשים חולקו כדיבידנדים, אשר על פי הדין הישראלי נטען כי אינם חייבים במס ברמת החברה המקבלת. בית המשפט קבע, כי על פי סעיף 126(ב) לפקודה, אין להחריג דיבידנדים אלה מההכנסה החייבת, שכן עקרון המימוש הוא יסוד בדיני המס בישראל, הממסים רק רווחים ממומשים בפועל, ולא רווחים פוטנציאליים או בלתי ממומשים. הטיעונים המשפטיים נגעו בעקרונות מס בסיסיים כגון נוסחת הייג-סימונס להגדרת הכנסה, אתגרי הערכת שווי הנכסים וסוגיות נזילות הקשורות לרווחים לא ממומשים. בית המשפט ביקש הרמוניה בין דיני המס לבין פרקטיקות חשבונאיות חדשות, אך הדגיש כי דיני המס הם מובחנים, ונותנים עדיפות להכנסה ממומשת. יתר על כן, פסק הדין התייחס לשאלה האם התיקונים האחרונים שנועדו לתקן פערים חקיקתיים נתפסים משתמעים משינויים בפרשנויות העבר, ופסק נגד הנחות אלה. בית המשפט דחה את ערעורי החברות, ותמך בעמדת רשות המסים כי יש לחייב במס רווחים אלה כדי למנוע "כפל הטבות" ולהימנע מהשלכות שליליות של מדיניות המס כמו "אפקט הנעילה". בנוסף, בית המשפט צידד ברשות המסים בערעור שכנגד, תוך שימת דגש על נכונות פרוצדורלית על פני שיקולים עתידיים היפותטיים של כפל מס פוטנציאלי. כל מערער חויב לשלם לפקיד השומה הוצאות בסך 50,000 ₪, ובכך אישר את מחויבותו של בית המשפט לפרשנות דיני המס המונעת פרצות ומתיישבת עם עקרונות המיסוי השוויוניים.