עע"מ 8025/06

תקציר

במקרה דנן, השאלה העיקרית הייתה האם החלטת הוועדה כי המערערים אינם "דיירים ממשיכים" לפי חוק הדיור הציבורי היא סבירה. מסקנת הוועדה, בהסתמך על פסיקות קודמות של בתי המשפט בדבר משך המגורים הלא מספק של האם בדירה, נמצאה סבירה על ידי בית המשפט. החלטה זו עולה בקנה אחד עם מטרות חוק הדיור הציבורי, שמטרתן לספק דיור לנזקקים באמת תוך ניהול משאבי דיור ציבורי מוגבלים. החוק, שנחקק במטרה לצמצם את העוני באמצעות הרחבת דיור בר השגה, אינו רואה בעין יפה מתן קצבאות למי שאינו עומד באופן מלא בתנאי הזכאות, כגון המערערים שלא הוכיחו תושבות ארוכת טווח אצל סבתם. בית המשפט הדגיש כי ביקורת שיפוטית על החלטות מינהליות צריכה להעריך את הסבירות ולא להחליף את שיקול הדעת של הגוף המינהלי. למרות טענתם המאוחרת של המערערים בדבר הונאה בראיות, דחה בית המשפט את הערעור ולא מצא עילה לעיון חוזר, שכן הראיות לא ישנו את העובדות שנקבעו. עוד ציין בית המשפט כי הוגשו הצעות לדיור חלופי למשפחה, תוך הדגשת מצוקת הדיור המערכתית וחשיבות ההקפדה על הזכאות המוגדרת בחוק. משכך, הערעור נדחה, ללא צו הוצאות, תוך הדגשה כי פתרונות דיור חייבים לתת עדיפות לזכאים ביותר על פי החוק.