ע"א 1846/92

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון נסב סביב ערעור וערעור שכנגד על הפרת חוזה בה רכשו המערערים מהמשיב דירה פגומה, דבר שהוביל לבעיות רטיבות משמעותיות. בית המשפט המחוזי צידד בתחילה במערערים, דחה את הגנות המשיב הנוגעות להתיישנות התיישנות ותקופות אחריות, וקבע כי החוזה בוטל בצדק עקב הפרתו. בית המשפט פסק פיצויים, לרבות פיצוי על שווי הדירה כאילו הייתה במצב טוב, בניכוי ניכויים בגין דמי שכירות המשקפים שימוש במצב ירוד, ופיצויי הסתמכות בגין הוצאות שנגרמו עקב תנאי המגורים. בערעור בחן בית המשפט העליון את הסעדים הקיימים בדין הישראלי בגין הפרת חוזה, תוך שימת דגש על התכלית העיקרית של מתן מענה לאינטרס הציפייה – העמדת הנפגע במצב כאילו קוים החוזה – תוך התחשבות גם באינטרס ההסתמכות וההשבה. בית המשפט הבהיר כי ביטול והשבה יכולים לדור בכפיפה אחת עם פיצויים, ובלבד שלא יגרמו לפיצוי כפול בגין אותו נזק. באופן מכריע, בית המשפט מצא כי ניכויים בגין דמי שכירות, המייצגים את השימוש בדירה הפגומה, אינם צריכים לשלול פיצוי מלא בגין נזקי ציפייה, שמטרתם להבטיח כי המערערים יועמדו במצב הדומה לקיום חוזה ללא פגיעה כלכלית. פסק הדין חיזק את הקביעה כי מגבלות חוזיות המפרות את דיני ההגנה על הקונים, כגון תקופות הגבלת אחריות בלתי מוצדקות, בטלות. ערעורו הנגדי של המשיב נדחה, תוך שהוא מאשר את החלטת בית המשפט המחוזי, למעט שינוי החובה לנכות תשלומי דמי שכירות שנפסקו למשיב. תוצאה זו מדגישה את תפקידה של הרשות השופטת באיזון בין אכיפת חוזים לבין מתן סעד הוגן, במיוחד בהקשרים של הגנת הצרכן.