ע"א 573/82

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון מתייחס להסכם גירושין ולסכסוכים שבאו בעקבותיו על תשלומי מזונות ילדים. הבעל והאישה הגיעו להסכם גירושין, שכלל הוראות לפיהן הבעל ישלם מזונות בסך 1,300 ל"י עד הגיעם של ילדיהם לגיל 18. האם הסכימה לשפות את האב בגין כל תשלום מזונות נוסף שיידרש בעקבות תביעות הילדים נגדו. אותו הסכם כלל סעיף עונשין, המחייב את הצד המפר לשלם לנפגע 50,000 ליש"ט. להסכם הגירושין צורף כתב ערבות חתום על ידי שני אנשים, בהם התחייבו לפצות את הבעל בכל סכום החורג מהמזונות המוסכמים. בהמשך תבעו הילדים את האב להגדלת דמי המזונות, שבית המשפט המחוזי אישר להם. לאחר מכן שלח האב הודעות צד ג' לאם ולערבים, בהן דרש פיצויים בהתאם להסכם הגירושין ולכתב הערבות. בית המשפט המחוזי דחה את טענות האב וסבר כי הן יפגעו בטובת הילדים. עם זאת, בית המשפט העליון הפך את החלטת בית המשפט המחוזי בעניין סעיפי השיפוי. בית המשפט קבע כי סעיפים אלה תקפים כל עוד ההסכמים נחתמו מרצון ועומדים בדרישות חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, המאפשר ביטול חוזה בנסיבות מסוימות. חובת השיפוי של האם תידחה רק עד שתהיה כשרה כלכלית או עד שהילדים יגיעו לבגרות. התחייבות הערבים היא מיידית ומחייבת, גם אם לאם אין אמצעים לשלם. בית המשפט לא צריך לשכתב הסכמים שנחתמו מרצונם החופשי על ידי הצדדים, אלא לכבד את כוונותיהם. כמו כן, הסכם הגירושין וכתב הערבות אושרו על ידי בית הדין הרבני והעניקו להם תוקף משפטי. לפיכך, יש לקיים את ההתחייבויות ההדדיות בהסכם, שאינן משפיעות על טובת הילדים. עוד הובהר בפסק הדין של בית המשפט העליון כי הסכמי השיפוי מכסים רק את המזונות הנוספים שהאב משלם מעבר להוראות הסכם הגירושין, ולא את הפיצוי הנדרש בסך 50,000 ל"י, המחייב תביעה נפרדת. האב חויב לשלם לילדים ולערבים סכומים מסוימים כהוצאות וכשכר טרחת עורך דין.