בש"פ 311/24

תקציר

בפסק דין זה דחה בית המשפט את הערעור על מעצרו של המערער, וקבע כי צדק בית משפט קמא בקביעת ראיות לכאורה נגדו בשלב זה של ההליך. לפי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים, על בית המשפט לקבוע אם קיימות ראיות לכאורה להורות על המשך מעצרו של נאשם עד לסיום המשפט. בית המשפט חזר על אמת המידה של "אם נאמין", הכוללת הערכה האם הראיות יכולות להוביל להרשעה אם מאמינים בהן. אמנם נשמעו טענות בדבר מהימנות עדויותיהם של העדים נזיק ומסד, אך בית המשפט מצא ראיות מספיקות לכאורה גם מעבר לעדויות אלה. מעורבותו של המערער נתמכה גם במסרונים ובקישורים שנוצרו באמצעות ראיות שונות, לרבות שימוש ונטישת רכב הקשור לעבירה. בריחתו של המערער לקלקיליה, לצד נאשם נוסף, והתנהלותו, העניקו חיזוק ראייתי נוסף. עוד ציין בית המשפט כי הסבריו של בא כוח המערער, ובפרט בדבר שתיקתו של המערער וטענת האליבי, צריכים להיבחן לעומק במשפט העיקרי. בית המשפט הדגיש כי סתירות בהצהרות העדים אינן שוללות את ערכם כראיה לכאורה אם הם יכולים לעמוד במבחן במהלך המשפט. בסופו של דבר, נקבע כי הרף הראייתי הנדרש למעצר התקיים, מה שהוביל לדחיית הערר.