ו"ע 212/06

תקציר

פסק דין זה דן בערעור על החלטת ועדת הזכאות לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005 ("חוק ההתנתקות"). המערערים טענו כי מרכז חייהם היה ביישוב המפונה ניסנית ולכן הם זכאים לפיצויים כספיים שונים. המשיב הכיר בזכותם של המערערים על הבית בניסן, אך דחה את טענתם כי מרכז חייהם היה שם. תחת זאת, קבע המשיב כי מרכז חייהם של המערערים נמצא במקום אחר ועל כן הם זכאים לפיצוי רק לפי "מסלול א'" לחוק החל. עוד טענו המערערים כי תוספת הבנייה בביתם בניסניט מזכה אותם בפיצוי מוגדל לפי "מסלול ב'", שגם המשיב דחה בקובעו כי הבנייה בוצעה לאחר המועד הקריטי. הסוגיה המרכזית במקרה דנן נסובה סביב השאלה האם מרכז חייהם של המערערים אכן היה ביישוב המפונה ניסנית, דבר שיזכה אותם בפיצוי נוסף מעבר לזכאות הבסיסית לפי מסלול א'. המערערים טענו תחילה כי הם מתגוררים בניסניט משנת 1994, אך בהמשך שינו את גרסתם וטענו לשני מרכזי חיים. הוועדה מצאה את עדויות המערערים כבלתי אמינות וסותרות, וגם טענותיהם בנוגע לתוספת הבנייה לא נתמכו. לפיכך הגיעה הוועדה למסקנה כי מרכז חייהם של המערערים היה מחוץ לניסנית וכי הבנייה הנוספת בוצעה לאחר המועד הקריטי. לפיכך, הוועדה פסקה למערערים פיצויים רק במסלול א', עליו ערערו המערערים. בית המשפט דחה את הערעור והסכים עם ממצאי הוועדה. בית המשפט הדגיש כי די היה בגרסאות המשתנות של המערערים ובעדויות הבלתי מהימנות כדי לדחות את טענותיהם. בית המשפט דחה גם את טענות המערערים בדבר פגמים פרוצדורליים וקנוניה נגדם, ולא מצא כל הצדקה לטענות אלה. כמו כן, בית המשפט ציין חשש להונאה אפשרית שביצעו חלק מהמפונים והמליץ ליועץ המשפטי לממשלה לשקול את העניינים העולים ממקרה זה. לבסוף, בית המשפט הורה למערערים לשלם למשיב הוצאות משפט ניכרות, נוכח חוסר הצדק בערעורם והתנהלותם הבלתי מקצועית לאורך כל ההליך.