ע"פ 2286/91

תקציר

המדינה ערערה על זיכוי המשיבים שזוכו בשל ראיות פסולות שהושגו באמצעות האזנות סתר. השאלה המרכזית הייתה האם חתימתו של המשנה לנשיא בית המשפט המחוזי על הבקשה להאזנת סתר היא היתר כדין, כנדרש בחוק, אם לאו. החתימה המדוברת הונחה מתחת לשלב התצהיר של טופס הבקשה ומעל סעיף ה"החלטה" שהיה חסר. המשיבים טענו כי החתימה רק אישרה את התצהיר ולא היוותה החלטה להתיר האזנת סתר. בית המשפט המחוזי הסכים עם המשיבים וסירב לקבל את ההקלטות כראיה, מה שהוביל לזיכוי. בית המשפט העליון קבע כי החתימה על טופס הבקשה אינה מהווה היתר כדין, שכן הוא לא החליט במפורש על מתן ההיתר. בית המשפט הדגיש כי על ההיתר להיות בכתב, דרישה מהותית, והיעדר היתר בכתב פירושו שהראיות שהושגו באמצעות האזנת סתר אינן קבילות. למרות שהחוק לא קבע במפורש כי על ההיתר להיות בכתב, הדבר ניכר לאור אופי הסוגיה העומדת על הפרק וכוונת המחוקק העומדת מאחוריו. הדרישה בכתב שירתה את התכלית החשובה של הבטחת רצינות ההליך והגנה על זכויות הפרט. יתר על כן, בית המשפט קבע כי החתימה היא לכאורה דו-תכליתית, ולא ניתן להציג ראיות חיצוניות כדי לפרש את משמעותה שכן היא בלתי סבירה ובלתי רצויה. לפיכך נדחה הערעור, וזיכויי המשיבים נותרו בעינם.