בע"מ 1857/24

תקציר

פסק דין זה עוסק בשתי צוואות שערכו בני זוג נשואים בשנת 1996, שכללו הוראות זהות. על פי הצוואות, עם מותו של אחד מבני הזוג יירש בן הזוג שנותר בחיים את עזבונו של האחר, אך לא יוכל להעבירו עד לאחר מותו; לאחר מכן יחולק העיזבון שווה בשווה בין ארבעת ילדיהם. הצוואות כללו גם הוראה השומרת על זכותו של כל אחד מבני הזוג לבטל, לשנות או להוסיף לצוואתו. לאחר פטירת הבעל, האישה ערכה צוואה נוספת, וביטלה את הקודמת, אשר חילקה את עזבונה בין שתי בנותיה מהנישואין תוך מתן סכום כסף קבוע לכל אחד משני ילדיה מנישואים קודמים. שני הילדים מנישואיהם הקודמים ערערו בטענה כי הצוואה השנייה אינה תקפה משום שהיא מנוגדת להוראת יורש אחר יורש של הצוואה הראשונה ומבוססת על טעות עובדתית. בית המשפט הסכים בדעת רוב עם המערערים כי הצוואה השנייה סותרת את הוראת יורש אחר יורש בצוואה הראשונה, וכי היא נעשתה על בסיס טעות עובדתית באשר להיקף העיזבון שיירש בן הזוג שנותר בחיים. עם זאת, דעת הרוב סברה כי ניתן לקבוע בוודאות מספקת מה היה רצונו של הבעל אילו ידע על הטעות, ולכן תיקן את הצוואה בהתאם ולא ביטל אותה על הסף, כפי שהעדיף השופט השני. השופט הראשון, לעומת זאת, סבר כי לא ניתן לקבוע את רצונו של הבעל בוודאות מספקת, וכי יש לבטל את הצוואה כולה – למעט החלק המבטל את הצוואה הראשונה. כתוצאה מכך, העיזבון יחולק שווה בשווה בין כל ארבעת הילדים על פי דיני הירושה. בסופו של דבר החליט בית המשפט כי יש לערוך את הצוואה הראשונה ככתבה, וכי הצוואה השנייה תישאר בתוקף, עם תיקונים שישקפו את רצון הבעל כפי שנקבע על ידי בית המשפט. ההחלטה התקבלה פה אחד, אך הנימוקים היו שונים בין השופטים. בבית המשפט העליון לא היה צו להוצאות.