סע"ש 14395-07-21

תקציר

תיק בית המשפט סובב סביב תובע שעבד אצל הנתבעים, והדיון נסוב סביב הקביעה מי הנתבע נחשב למעסיקו בפועל של העובד. התובעת טענה כי יש לראות בנתבעת מס' 1, אשר השתמשה בשירותיה של התובעת בשטחה, כמעסיקה, ואילו הנתבעת מס' 1 טענה כי העבירה את העבודה למיקור חוץ לנתבעת מס' 2, שהייתה המעסיקה בפועל. בית הדין הארצי קבע, כי הנתבע מס' 1 אכן היה מעסיקו של התובע במשך כל תקופת עבודתו בחצריו, שכן נמצא כי קיים הסכם בלתי חוקי בין הנתבעת מס' 1 לבין הנתבעת מס' 2 – שלא הייתה בעלת רישיון לעבוד כקבלן כוח אדם – לספק עובדים לנתבעת מס' 1. בית הדין בחן מבחנים שונים לקביעת המעסיק בפועל ומצא כי הנתבעת מס' 1 העסיקה בפועל את התובעת. לפיכך, הנתבעת מס' 1 הייתה אחראית לתשלום זכויותיה של התובעת, לרבות שכר ברוטו, דמי פיקדון, דמי חופשה, דמי הבראה, דמי חגים, שעות נוספות, הוצאות נסיעה ופיצוי בגין אי קבלת תלושי שכר. בית המשפט הורה לנתבעים מס' 1 ומס' 2 לשלם לתובע סכומים אלה ביחד ולחוד, בצירוף שכר טרחת עורך דין, צמוד למדד מיום פסק הדין ועד לתשלום התשלום.