ע"א 3526/11

תקציר

במקרה דנן, דחתה ערכאת הערעור את הערעור, ואישרה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי שקבע כי המערער אחראי לפעולות שביצעה מזכירתו, גב' אמסלם, מכוח עקרון "השליחות הצפויה" בחוק השליחות. בית המשפט המחוזי קבע, כי אף שלא הוכחה אותנטיות חתימת המערער על כתב התחייבות מכריע, אין זה משנה אם המערער או גב' אמסלם חתמו עליו. מה שחשוב הוא שגב' אמסלם פעלה כנציגת המערערת, והנפיקה באופן עקבי תעודות דומות בעסקאות קודמות, מה שהוביל את המשיב להאמין באופן סביר כי הטובין יהיו זמינים כמובטח. בית המשפט הדגיש כי ערכאת הערעור נמנעת בדרך כלל מלהתערב בממצאים עובדתיים ומהימנים, אלא אם נפלה טעות מהותית, מה שלא היה המקרה כאן. הדיון המשפטי פירט את תחולתו של חוק השליחות, והגיע למסקנה כי התנהלותו הקודמת של המערער היוותה מצג אובייקטיבי המסמיך את המזכיר לכבול אותו משפטית. בכך הוקמה שליחות של ממש על פי הדין הישראלי, והיא חיזקה את הסתמכותה של המשיבה על הייצוג. זאת ועוד, בית המשפט בחן מקרים קודמים אך מצא הבדלים עובדתיים המבדילים אותם מהמצב הנוכחי, ובכך אישר את החלטת בית המשפט המחוזי לפסוק פיצויים למשיב. בסופו של דבר, חויב המערער בהוצאות המשפט של המשיב. פסק הדין משקף יישום איתן של דוקטרינת "המשימה הצפויה", המעניקה עדיפות להגנה של צד שלישי כאשר הוא מסתמך באופן סביר על הרשאה נתפסת.