ע"א 680/77

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בתיק מורכב סביב אימוץ ילדה צעירה כבת שש, שהוריה הטבעיים הפגינו חוסר אכפתיות ומחויבות חמור כלפיה. הילדה הושמה תחילה במוסד "אם וילד", ולאחר מכן במשפחת אומנה, בשל ההזנחה ממנה סבלה מידי הוריה הביולוגיים. המקרה נסוב סביב השאלה האם יש להחזיר את הילדה להוריה הטבעיים או לאפשר לה להישאר אצל משפחת האומנה ולמסור אותה לאימוץ ללא הסכמת הוריה הביולוגיים. בית המשפט המחוזי פסק לטובת האחרון, תוך שהוא מציין את התנהגותם של ההורים בעבר ואת היעדר חרטה כנה. על החלטה זו ערערו האב והאם בנפרד. בית המשפט העליון, בדחותו את הערעור, שם בראש סדר העדיפויות את טובת הילד ואת עקרון ההמשכיות. השופטים הכירו בחשיבות השארת הילד במשפחתו הטבעית, אך הדגישו את הנזק הנפשי שעקירת הילד ממשפחת האומנה שעמה יצרה קשרים חזקים, תגרום. הם הכירו במצבה הנפשי המשופר של האם ובמאמציה לשיקום, אך לא השתכנעו בכנות השינוי שחל בלבה, במיוחד לאור הזנחתה מרצון בעבר את הילד. בית המשפט הדגיש כי טובתה של הילדה היא בעלת חשיבות עליונה, וכי הנזק הפוטנציאלי עולה על כל תועלת שבהחזרתה להוריה הביולוגיים. המפתח להחלטה היה הרעיון ששינוי בגישת ההורים, המתרחש לאחר פתיחת הליכי אימוץ, אינו צריך להיות הגורם המכריע היחיד. השופטים התייחסו לפסקי דין קודמים כדי להדגיש כי יש לבחון כל מקרה בקפידה על פי נסיבותיו הייחודיות. במקרה ספציפי זה צידד בית המשפט בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, וסבר כי הוצאת הילדה ממשפחת האומנה תחשוף אותה לנזקים מיותרים. לפיכך, הערעור נדחה, וצו האימוץ ללא הסכמת ההורים אושר. פסק הדין מדגיש את העדיפות הניתנת לטובת הילד ואת חשיבותה של ההמשכיות בקביעת עתידו של הילד, במיוחד כאשר ההורים הטבעיים הפגינו חוסר אכפתיות.