פ"ה 44735-12-20

תקציר

פסק הדין דן בתחולת חוק ההתיישנות על תביעה שהגיש עובד בדימוס של עירייה נגד מעסיקו לשעבר. העובד ביקש לתקן את שכרו הפנסיוני הקבוע, בטענה שיש לכלול רכיבים נוספים, כגון שווי השימוש ברכב, בטלפון ובכלכלה. עם זאת, בית המשפט קבע כי התביעה הוגשה מעבר לתקופת ההתיישנות ודחה אותה על הסף. בית המשפט נקט משנה זהירות בהחלת תקופת ההתיישנות, בהתחשב בזכותו החוקתית של העובד לגשת לערכאות. הודגש כי העובד קיבל תלושי שכר מפורטים ויכול היה לברר בנקל את זכויותיו במהלך עבודתו ולאחר פרישתו. בנוסף, העובד השתייך למקום עבודה מסודר עם מגזר עובדים, דבר שיכול היה לסייע לו בבירור זכויותיו. פסק הדין התייחס גם לפסיקה קודמת שקבעה כי עובדים חייבים לאמת באופן אקטיבי את זכאותם החוזית ואינם יכולים לתת אמון עיוור במעסיקיהם. כמו כן, בית הדין בחן את טענת העובד לחריג לתקופת ההתיישנות בשל גילוי מאוחר של עובדות המהוות את עילת התביעה. העובד טען כי הוא אדם פשוט ולא היה מודע לזכויותיו. עם זאת, בית המשפט מצא כי הוא לא נקט "זהירות סבירה" ודחה טענה זו. בית הדין עמד גם על חוסר הרלוונטיות של תביעה קודמת שהגיש העובד ומכתב דרישה שנשלח לעירייה, שניהם לא עצרו את תקופת ההתיישנות. לסיכום, בית המשפט פסק לטובת העירייה, והורה לעובד לשאת בהוצאות העירייה. לעובד הייתה זכות לערער על ההחלטה לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום.