ע"א 311/76

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק במחלוקת על משמורת על ילד לאחר גירושין. ההסכם המקורי בין בני הזוג הגרושים קבע כי הילד יישאר אצל האם עד הגיעם לגיל שש, ולאחר מכן יימסר לאב, וכן כלל סעיף הקובע כי כל מחלוקת הנוגעת לילד תיושב בבית הדין הרבני בתל אביב-יפו. בהגיעו של הילד לגיל שש, הגישה האם תביעה לבית המשפט המחוזי בה ביקשה לשמור על המשמורת ולתבוע מזונות. האב השיב בהגשת כתב הגנה, בו טען מנגד כי בית המשפט המחוזי נעדר סמכות וכי יש לדון בעניין בבית הדין הרבני בהתאם להסכמתם. בית המשפט המחוזי הסכים והעביר את התיק. אולם בית המשפט העליון הפך החלטה זו. הם קבעו כי יש להעלות טענה של חוסר סמכות בתחילת המשפט, וכי האב הכיר במשתמע בסמכותו של בית המשפט המחוזי בכך שהגיש בקשות קודמות לבית המשפט. מעשיו של האב גרמו לאם לאבד זמן ומאמץ, ולכן קבע בית המשפט העליון כי יש לדון בתיק בבית המשפט המחוזי. בנוסף, ציין בית המשפט כי הילד לא היה צד פורמלי להסכם הגירושין וכי החלטות המשמורת נשענו בסופו של דבר על טובת הילד, אשר צריכה להיקבע על ידי בית המשפט המחוזי לגופו של עניין. השופט לנדוי, שכתב את פסק הדין, ציין גם כי פסיקות קודמות בנושא המשמורת ובתי הדין הרבניים אינן עקביות ובחר שלא ליישב ביניהן בערעור זה. ההחלטה התקבלה פה אחד בהרכב של שלושה שופטים, והאב חויב לשלם את הוצאותיה המשפטיות של האם.