ע"א 20588-02-11

תקציר

פסק הדין דן בחבות המשיבים בתשלום היטל השבחה לפי סעיף 196א לחוק התכנון והבניה, המטיל היטל על מקרקעין שערכם עלה עקב אישור תכנית. החוק קובע כי הבעלים או החוכר לטווח ארוך (חכירה לדורות) אחראי לתשלום ההיטל. עיקר הדיון נסוב סביב פרשנות המונח "חכירה לדורות" והאם המשיבים היו "חוכרים לדורות" בעת אישור התכנית, המהווה תנאי מוקדם לתשלום היטל. הסכם החכירה המקורי הסתיים ביום 1.3.2001 והצדדים ניהלו משא ומתן על חוזה שכירות חדש. המשיבים המשיכו להחזיק במקרקעין ללא כל התנגדות מצד מינהל מקרקעי ישראל ונרשמו כחוכרים. הם גם חכרו את הקרקע בחכירת משנה ושילמו דמי היתר מופחתים למינהל. השופט ענבר סבור כי פעולות אלה מצביעות על מעמדם של המשיבים כ"חוכרים לדורות" בתקופת הביניים. השופטת שבח, לעומת זאת, טוענת כי יש לבחון את מערכת היחסים בין המשיבים לבין המינהל בנפרד ממערכת היחסים עם המערערת (הרשות השלטונית המופקדת על הטלת המס). לדברי השופט שבח, מעמדם של המשיבים בתקופת הביניים היה של שוכרים רגילים ולא של "חוכרים לדורי דורות". בסופו של דבר, דעת הרוב נתמכת על דעת השופטת ענבר, ונקבע כי המשיבים חייבים בתשלום היטל ההשבחה. פסק דינו של בית משפט קמא מתבטל, והמשיבים נדרשים לשלם את ההיטל בצירוף הוצאות נוספות למערערת. השופט שבח חולק על כך והיה דוחה את הערעור, מתוך סבר כי המשיבים לא היו זכאים להיות "חוכרים לדורות" בתקופה הקריטית.