בג"צ 4562/20

תקציר

העותרת, שטענה כי סבלה נפשית כתוצאה מאירוע עוין שהתרחש במרחק של קילומטר ממקום מגוריה, ערעורה נדחה על ידי בית המשפט. העותרת טענה כי עניינה צריך להתברר על ידי בית המשפט, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בהחלטות הוועדה, בדבר היעדר קשר בין מצבה הנפשי לבין האירוע העוין. עם זאת, בית המשפט הסכים עם עמדת המשיב כי מדובר בקביעה עובדתית המבוססת על העדויות והראיות שהוצגו, ואין הצדקה להתערבות. בא כוח העותר הודה כי פסקי דין קודמים אינם תומכים בעמדתם, אך ביקש עיון חוזר תוך הדגשה כי העותר הוא קטין. בית המשפט דחה בקשה זו בקובעו כי הפסיקה הקיימת חלה על כלל הקורבנות, לרבות קטינים, והעותרת לא הביאה ראיות מספיקות לביסוס טענותיה בדבר נוכחותה בזירה. ההחלטה התבססה על בחינה מעמיקה של חומר הראיות, לרבות עדותה של אמו של העותר, והתרשמותה הישירה של הוועדה מהעובדות הרלוונטיות. יתר על כן, בית המשפט הדגיש כי חוק הפיצויים קובע תנאים ספציפיים שיש לעמוד בהם כדי לקבל הטבות, והמדינה אינה אחראית באופן מוחלט לכל מי שמתמודד עם התמודדות נפשית לאחר פעולת איבה. הן המשיב והן הוועדה מילאו נאמנה את תפקידם בבחינת הראיות ובקביעת קביעות עובדתיות ומשפטיות. לפיכך נדחתה העתירה, והחלטת הוועדה התקבלה.