ת"א 18147-04-12

תקציר

המוסד לביטוח לאומי ("המכון") הגיש תביעה נגד עזבונותיהם של שני שמאים ממשלתיים שנפטרו, שחר ושינה, ושני שמאים נוספים, תענך וח'לף, בדרישה לפצות אותו בגין שכר ששילם להם לכאורה במרמה. השכר נועד להכנת שומות רכוש לקביעת שווי זכויותיהם של מבקשי הטבות בנכסים בבעלות משותפת. לטענת המכון, הנתבעים דרשו תשלום עבור שומות של הנכס כולו, למרות ששומות אלה לא בוצעו. המכון טען כי הסכום ששולם ביתר לתקופה 1996-2001 הסתכם בכ-19 מיליון ש"ח בתוספת מע"מ, וביקש מבית המשפט להורות לנתבעים להשיב סכום זה, וכן הוצאות נלוות בסך 1.8 מיליון ש"ח (כ-497 אלף דולר). כמו כן ביקש המכון מבית המשפט להורות לנתבעים להשיב הוצאות נסיעה, שלטענת המכון התקבלו שלא כדין. הנתבעים טענו כי יש לדחות את טענת המכון, שכן היא התבססה על טענות שסתרו פסק דין פלילי קודם. עוד טענו כי יש להפחית את הסכומים ששולמו למכון על ידי המסים שנוכה משכרם וכן על ידי הסכומים שכבר שילמו למכון במסגרת הסכמי הפשרה. בנוסף, כל אחד מהנתבעים טען כי יש לחייב אותם רק להחזיר את השכר שקיבלו באופן אישי, ולא לשאת באחריות משותפת לכל סכום המרמה. בית המשפט קבע כי טענת המכון תקפה באופן חלקי. נמצא כי שחר ושינה ביצעו הונאה, יחד עם תענח וח'לף, בכך שגבו במרמה תשלומים בלתי חוקיים מהמכון. בית המשפט הורה לעיזבונותיהם של שחר ושינה להשיב את מלוא שכר הטרחה ששולם לכל הנתבעים בגין ביצוע שומות של נכסים שלמים, בסך כולל של 43.7 מיליון ש"ח נכון לספטמבר 2014. בית המשפט גם הטיל על כל הנתבעים אחריות משותפת לכל הסכום, שכן הם פעלו כעוולות משותפות. עם זאת, השופט דחה את תביעות המכון לפיצוי בגין שכר ששולם בשנים 1999-2001, וקבע כי תשלומים אלה לא נבעו מהונאה. גם התביעות בגין הוצאות נלוות והוצאות נסיעה נדחו, מאחר שהמוסד לא הביא ראיות מספיקות. בית המשפט אישר את הסכמי הפשרה של המכון עם תענך וח'לף, וניכה את הסכומים ששולמו על פי הסכמים אלה מסך ההחזר שחבו הנתבעים. לבסוף, הפחית בית המשפט את סכום ההחזר בשווי נכסיהם החלוטים של הנאשמים, שהועברו למכון במסגרת ההליך הפלילי. בהתאם לכך, הורה בית המשפט לעיזבונותיהם של שחר ושינה להשיב למכון סך כולל של 31.7 מיליון ש"ח (כ-8.8 מיליון דולר), בתוספת הפרשי הצמדה, ריבית והוצאות משפט.