ע"מ 6982-09-13

תקציר

מדובר בחברת נדל"ן שהתמחתה בהשכרת דירות מגורים בתל אביב לתושבי חוץ, בדרך כלל עובדי שגרירויות או חברות זרות. החברה השכירה את הדירות מבעליהן ולאחר מכן השכירה אותן לשוכרים הזרים. החברה טענה כי השכירות פטורה ממס ערך מוסף (מע"מ) לפי סעיף 31(1) לחוק מס ערך מוסף, הפוטר השכרה למגורים. מנהל מס ערך מוסף טען כי חוזי השכירות נחתמו עם השגרירויות והחברות ולא עם השוכרים הבודדים, ולכן הפטור אינו חל. החברה טענה כי שמות השגרירויות והחברות מופיעים בחוזי השכירות רק מסיבות טכניות וכי הם רק ערבים לשוכרים. השופט קבע כי הדירות אמנם שימשו למגורים, אך השגרירויות והחברות לא היו רק צינור בין החברה לבין השוכרים. השופט פירש את הסכמי השכירות, שנחתמו ברובם בין החברה לבין השגרירויות או החברות, כמצביעים על כך שהאחרונים הם השוכרים בפועל. עוד קבע השופט כי לחברה יתרון כלכלי בשכירות מהשגרירויות והחברות, וכי לשגרירויות ולחברות היה אינטרס לשכן את עובדיהן. לפיכך, השכירות לא הייתה למגורים במישרין ולא הייתה זכאית לפטור ממע"מ לפי סעיף 31(1). השופט סיווג את הסכמי השכירות לחמש קבוצות וקבע כי רק הסכמים שבהם השוכר הוא יחיד, ללא כל אזכור של מעמדו הדיפלומטי או העובד, פטורים ממע"מ. עוד קבע השופט כי החברה תוכל להוכיח עלויות שכירות כדי ליהנות ממנגנון מיסוי נטו הקבוע בסעיף 5(ב) לחוק מס ערך מוסף לעוסקים המשכירים ומשכירים דירות מגורים. ההחלטה התקבלה ללא צו הוצאות, כלומר אף אחד מהצדדים לא יקבל הוצאות מהצד השני.