ב"ל 55308-02-22

תקציר

## ניתוח משפטי מקיף: ב"ל 55308-02-22 - משה בן שושן נ' המוסד לביטוח לאומי **מבוא** פסק הדין עוסק בתביעתו של נהג אוטובוס, משה בן שושן, להכרה בירידה בשמיעה וטנטון כ"פגיעה בעבודה" לפי סעיף 84א לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. הנתבע, המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), דחה את התביעה בנימוק כי התובע לא נחשף בעבודתו לרעש מזיק, והפגיעה אינה קשורה לעבודה. בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, בראשות כב' השופט דניאל גולדברג, דחה את התביעה. הניתוח יתמקד בעקרונות המשפטיים שבאו לידי ביטוי בפסק הדין, ובפרט בנטל ההוכחה, הגדרת "רעש מזיק", וההלכות המשפטיות הרלוונטיות. **המסגרת החוקית והפסיקתית** 1. **סעיף 84א לחוק הביטוח הלאומי:** סעיף זה, שנוסף בתיקון מס' 79 לחוק, קובע תנאי סף להכרה בירידה בשמיעה ובטנטון כפגיעה בעבודה. התנאי המרכזי, וזה שעמד במוקד המחלוקת, הוא החשיפה לרעש מזיק, כהגדרתו בסעיף 173 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970, ותקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות העובדים ברעש), התשמ"ד-1984. התקנות קובעות כי "רעש מזיק" הוא רעש שמפלסו גבוה מהערכים המותרים, כפי שמפורטים בטבלאות התקנות, והוא עלול לגרום לנזק בריאותי. לגבי יום עבודה ממוצע בן 8 שעות, רעש מזיק מוגדר כעולה על 85 דציבל. 2. **נטל ההוכחה:** הפסיקה, ובכלל זה פסק דין זה, מדגישה כי נטל ההוכחה כי נחשף לרעש מזיק מוטל על כתפי התובע. זהו תנאי ראשון ומבלעדיו לא ייבחנו יתר תנאי הסעיף. המעסיק מחויב לערוך בדיקות תקופתיות של עוצמות הרעש במפעלו, אם קיים יסוד סביר להניח שהעובדים חשופים לרעש מזיק. 3. **הלכת פאנוס (עב"ל 717/08):** התובע הפנה להלכה זו, אשר קבעה כי יש להקל בנטל ההוכחה על התובע במקרים מסוימים, בפרט כאשר העובדות אינן מאפשרות הוכחה ישירה של מפלס הרעש. במקרים כאלה, ניתן להסתמך על מכלול הראיות, לרבות נסיבות העבודה, כדי להתרשם מהסבירות לחשיפה לרעש מזיק. אולם, פסק הדין הנוכחי מחדד כי הקלה זו אינה גורפת, ואינה תחליף להצגת גרסה מינימלית הנתמכת בראיות אובייקטיביות, במיוחד כאשר המעסיק קיים את חובותיו לבדיקות רעש. **ניתוח ההכרעה השיפוטית** בית הדין דחה את התביעה בנימוק שהתובע לא עמד בנטל ההוכחה כי נחשף לרעש מזיק. להלן פירוט הנמקים המרכזיים: 1. **חוסר פירוט וראיות לגבי סוגי האוטובוסים:** התובע טען שנהג על אוטובוסים מסוג "טייגר" ו"ג'מבו", וכי אלה היו רועשים במיוחד. עם זאת, בית הדין מצא כי גרסתו הייתה עמומה ולא נתמכה בראיות מספקות. התובע לא סיפק פרטים מזהים של האוטובוסים (מודל, שנת ייצור) מעבר לכינויים, והתקשה לתארם באופן ברור. בית הדין קבע כי "לא ידוע לי" אינה משמעה "לא", וכי היה על התובע לזמן עדים רלוונטיים מטעם המעסיק, כגון ממונה בטיחות, כדי להוכיח את טענותיו. 2. **בדיקות הרעש של המעסיק והמוסד לבטיחות ולגיהות:** המל"ל הציג בדיקות רעש שערך המוסד לבטיחות ולגיהות, אשר לא מצאו חשיפה לרעש מזיק ברוב סוגי האוטובוסים שנבדקו, ובפרט לא באוטובוסים מהשנים הרלוונטיות לעבודת התובע (משנת 1975 ואילך). למרות שהתובע טען כי אוטובוסים מסוג "טייגר" ו"ג'מבו" היו רועשים, בדיקות הרעש עצמן (מוצג נ/3 ו-ת/1, נ/2) לא תמכו בטענה זו לגבי דגמים אלה, מלבד דגם שסון ישן מאוד (שנת ייצור 1950) שלא הוכח שהתובע נהג עליו. 3. **פרמטרים של חשיפה לרעש:** התובע ניסה לטעון כי פרמטרים כגון פתיחת וסגירת דלתות, נסיעה בכביש עירוני, נסיעה מאומצת, ועומס נוסעים, העלו את מפלסי הרעש. בית הדין דחה טענה זו, בין היתר, משום שפרמטרים אלה לא הוכחו כמשפיעים באופן משמעותי על מפלסי הרעש באופן שאינו תואם את התקנות, ולעתים אינם מופיעים כגורמים מוכרים על ידי המוסד לבטיחות ולגיהות. בית הדין הדגיש כי נסיעה בכביש עירוני עם מהירות נמוכה, כפי שהוכח בהליך קודם שניהל התובע, עשויה דווקא להפחית את השפעת הרעש הסביבתי. 4. **הבחנה מהלכת פאנוס:** בית הדין הסביר כי הלכת פאנוס רלוונטית למקרים בהם נטל ההוכחה לא עמד בשל נסיבות אובייקטיביות (כגון חוסר עריכת בדיקות רעש על ידי המעסיק), ולא בשל חוסר שיתוף פעולה או אי-הצגת ראיות מספקות על ידי התובע עצמו. במקרה זה, התובע לא הוכיח את קיומם של אוטובוסים ספציפיים הגורמים לרעש מזיק, ולא זימן עדים רלוונטיים. 5. **התנהלות דיונית:** פסק הדין מציין התנהלות דיונית בעייתית של התובע, שכללה הגשת תביעות חדשות לאחר מחיקה, ועיכובים חוזרים ונשנים בהגשת סיכומים, דבר שהוביל לחיובו בהוצאות. **חידושים ונקודות עיקריות** * **הדגשת נטל ההוכחה:** פסק הדין מחזק את העיקרון כי נטל ההוכחה להוכחת חשיפה לרעש מזיק מוטל במלואו על התובע, ואינו מועבר למל"ל רק משום שהתובע טוען לחשיפה. * **בדיקות רעש כמכשיר הוכחה מרכזי:** בית הדין מסתמך באופן משמעותי על בדיקות הרעש שבוצעו על ידי גורמים מוסמכים (המוסד לבטיחות ולגיהות) כמקור הוכחה עיקרי. חוסר יכולת להפריך את ממצאי הבדיקות הללו, או להציג ראיות סותרות, הוביל לדחיית התביעה. * **פרשנות הלכת פאנוס:** בית הדין מבהיר את גבולות תחולת הלכת פאנוס, וקובע כי היא אינה תחליף להצגת בסיס ראייתי מינימלי, במיוחד כאשר המעסיק ביצע את חובותיו. * **חשיבות הפירוט והדיוק בטענות:** התובע נדרש לפירוט מדויק של פרטי עבודתו, סוגי הציוד בו השתמש, וכן נסיבות החשיפה לרעש. חוסר פירוט זה, והעמימות בגרסתו, היו גורמים מכריעים בדחיית התביעה. * **מעורבות ההתנהלות הדיונית בהוצאות:** בית הדין נותן משקל להתנהלות הדיונית של התובע, ובכלל זה עיכובים ואי-מילוי הוראות, בעת חיובו בהוצאות. **סיכום** פסק דין זה משקף את הגישה המחמירה של בתי הדין לעבודה באשר להוכחת תנאי הסף הנדרשים להכרה בפגיעות שמיעה וטנטון כפגיעה בעבודה, בפרט בכל הנוגע לחשיפה לרעש מזיק. התובע נדרש להוכיח באופן ברור ומבוסס, באמצעות ראיות אובייקטיביות, כי אכן נחשף לרעש העולה על המותר, וכי הדבר אירע במסגרת עבודתו. חוסר יכולתו לעשות כן, בשילוב עם התנהלות דיונית לקויה, הוביל לדחיית תביעתו.