תא"מ 4290-10-16

תקציר

בפסק דין זה פסק בית המשפט לטובת התובעת, שהייתה מעורבת בתאונת דרכים בעת שניסתה להימנע מפגיעה בילדו הקטן של הנתבע, שנדרס לפתע לכביש. האירוע התרחש כאשר התובעת נסעה במהירות נמוכה בסמוך למעבר חצייה בו עמדו הנתבעת ובנה. הילד חצה את הכביש במפתיע וגרם לתובע לסטות ולהתנגש במשאית בנתיב הסמוך. בית המשפט קבע כי האם הנתבעת לא אחזה בידו של בנה ולא פיקחה עליו כראוי, מה שהוביל לתאונה. עוד נמצא כי תגובתה של התובעת לסיטואציה הייתה סבירה ולא רשלנית, שכן לא הייתה לה כל דרך לצפות את תנועתו הפתאומית של הילד. יתר על כן, התנהגותו של הילד לא נתנה לתובע מספיק זמן להגיב אחרת. בית המשפט הכיר בעיקרון הכללי של מתן זכות קדימה להולכי רגל, אך ציין גם כי על הולכי הרגל לנהוג בזהירות ולא להיכנס לכביש באופן בלתי צפוי, במיוחד כאשר כלי רכב נמצאים בקרבת מקום. מכיוון שהילד היה מתחת לגיל 12, לא ניתן היה להטיל עליו אחריות לתאונה. עם זאת, האם נמצאה אחראית ישירה לכך שלא פיקחה עליו כראוי. בית המשפט קיבל את הנזקים הנתבעים של התובע, לרבות עלויות תיקון, הוצאות השכרת רכב והפסד בונוס אי תביעות. הסכום הכולל שנפסק לתובע עמד על 9,619 ₪, בצירוף ריבית והצמדה מיום התאונה. סכום זה כלל גם את הוצאות המשפט של התובעת, אותן חויבה הנתבעת לשלם, בסך 6,700 ₪. כמו כן חויב הנאשם לשלם סכום זה בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. ככלל, הדגישה השופטת כי יחסם של הנאשמים לאורך כל ההליך המשפטי יכול היה להוביל לפתרון מהיר יותר בדרך של פשרה, וצרה על כך שהזדמנות זו לא נוצלה. התביעה נגד אביו של הילד, שלא נכח במקום, נדחתה, שכן לא נטען כי היה לו חלק כלשהו באירוע.