ע"מ 5464-03-20

תקציר

המערערת, שניהלה משרד עורכי דין שהתמחה באיסוף מסמכים סחירים, עסקה גם ברכישה ופדיון של מסמכים אלה בהיקפים גדולים. המערער טען, כי פעילותו ברכישת המסמכים ומידויים הינה שולית ואין לראות בה פעילות עסקית החייבת במס ערך מוסף (מע"מ). תחת זאת, הוא הגדיר אותה כפעילות מסחר עצמי ("נוסטרו"), שלטענת המערערת אינה חייבת במע"מ על פי החוק. המשיב, לעומת זאת, טען, כי פעילותו של המערער ברכישת המסמכים ומידוים היא חלק בלתי נפרד מעסקי משרדו ויש לחייבה במס ככזו. בית המשפט הסכים עם עמדת המשיב, וקבע כי אפיון פעילותו של המערער כנפרדת ממשרדו היה מלאכותי ולא נתמך בראיות מספיקות. בית המשפט הדגיש כי פעילותו של המערער ברכישת המסמכים ומידוים הייתה חלק אינהרנטי מעסקי משרדו, שכן היא הניבה עבודה עבור המשרד. יתר על כן, המערער דיווח על רווחים אלה כהכנסה עסקית לרשויות המס, ובכך יצר אפקט השתק שמנע ממנו לטעון טענות סותרות. בית המשפט דחה גם את טענת המערער כי פעילותו נופלת תחת הקטגוריה של מסחר עצמי ולכן אינה חייבת במע"מ. נפסק כי הוראות חוק מע"מ, כאשר פורשו כהלכה, חלות על נסיבותיו של המערער. באופן ספציפי, בית המשפט הסתמך על סעיף 19(ב) לחוק מע"מ, הרואה בפדיון מסמכים סחירים שירות מתווך, ובכך חייב אותו במע"מ. בית המשפט הדגיש כי המערער, שהיה רשום כעוסק בקשר לפעילות משרדו, אכן סיפק שירותי תיווך ועל כן נופל בגדרו של סעיף 19(ב). זאת ועוד, נדחתה גם טענת המערער כי הוא תושב חוץ וזכאי לשיעור מע"מ אפס. בית המשפט מצא כי המערער לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בטענתו וכי ממילא עסקיו ופעילותו נמצאים בישראל, ולכן הוא אינו זכאי להוראת דירוג אפס. טענותיה הנוספות של המערערת בדבר כפל מס וניכוי הוצאות נדחו אף הן, שכן בית המשפט מצא כי הן אינן נתמכות בראיות מתאימות. הערעור נדחה, והמערערת חויבה לשאת בהוצאות המשיב.