בג"צ 2386/11

תקציר

העתירה מערערת על דחיית בקשתו של העותר לרישיון לישיבת ארעי מכוח החלטת ממשלה משנת 2007 שנועדה להעניק היתרים כאלה לפלסטינים השוהים במזרח ירושלים באופן בלתי חוקי מזה שנים רבות. החלטת הממשלה התקבלה בתגובה להקמת גדר הביטחון באזור ירושלים, ששיבשה את חייהם של תושבים ותיקים אלה. העותר, שנולד בגדה המערבית ונרשם במרשם האוכלוסין הפלסטיני, התגורר במזרח ירושלים משנת 1987 ועד שפונה בעקבות תביעה אזרחית. המשיב דחה את בקשת העותר בנימוק שהוא פלש לנכס עליו התגורר ולכן אינו עומד בדרישת המגורים שנקבעה בהחלטת הממשלה. בית המשפט קבע כי יש לפרש את החלטת הממשלה כך שלמבקש רישיון לישיבת ארעי לא צריכות להיות זכויות קנייניות או מעין קנייניות במקרקעין עליהם התגורר בתקופה הרלוונטית. תכליתה ההומניטרית של ההחלטה אינה מצדיקה דרישה מהמבקשים להראות בעלות או חזקה חוקית בשטח בית המגורים. יתר על כן, בית המשפט מצא כי התייחסות החלטת הממשלה למגורים "בלתי חוקיים" מתייחסת רק למגורים ללא רישיון ישיבה חוקי, ולא למגורים ללא זיקה חוקית לנכס. עוד קבע בית המשפט כי לרשות המינהלית שיקול דעת לשקול את נסיבותיו האישיות של המבקש, אך עליה לפעול בהתאם לתכלית ההומניטרית של החלטת הממשלה. במקרה הנוכחי הגיע בית המשפט למסקנה כי החלטת המשיב אינה מידתית, שכן היא התבססה כמעט אך ורק על פלישת העותר לנכס, עניין שאינו קשור לרשות המינהלית ומתמקד במשפט הפרטי. בנוסף, העותרת לא הסתירה את הסכסוך האזרחי, והנכס פונה בתום ההליך המשפטי. בית המשפט הדגיש את נסיבותיו המשפחתיות של העותר, לרבות עשרה ילדים שנולדו וגדלו במזרח ירושלים, ומצא כי החלטת המשיב לא שקלה כראוי גורמים אלה. לפיכך, קיבל בית המשפט את העתירה והורה למשיב לאשר את בקשת העותר לרישיון לישיבת ארעי, בכפוף להיעדר ליקויים פליליים, ביטחוניים או ביגמיים שעלולים להיווצר מאז הגשת העתירה.