עת"מ 1766/07

תקציר

העותרים, בעלי דירה בהרצליה, עתרו לבית המשפט בשנת 2007 בבקשה להצהיר כי היטלים מסוימים שהטילה עליהם עיריית הרצליה בשנת 1999 אינם חוקיים ויש לבטלם. העירייה העלתה התנגדויות מקדמיות, לרבות שיהוי, ובית המשפט, בראשות השופט ישעיה, דחה את העתירה בנימוק של שיהוי מהותי בלתי מוצדק והיעדר סמכות מהותית. העותרים ערערו לבית המשפט העליון, אשר בפסק דין שניתן על ידי השופט ברלינר ביטל את החלטתו של השופט ישעיה והחזיר את הדיון לבית המשפט קמא על מנת שיבחן את שאלת התיישנות ההיטלים. על בית משפט קמא, שבראשו עמדה כעת השופטת אגמון-גונן לאחר פרישתו של השופט ישעיה, הוטל לקבוע האם ההיטלים משנת 1999 הפכו לחסומי חוק, ובכך למנוע את גבייתם בהליכים מינהליים. פסק דינה של השופטת אגמון-גונן התמקד בשאלה האם פג תוקפה של תקופת ההתיישנות, ובכך הפך את ההיטלים לבלתי ניתנים לאכיפה. השופטת פירטה את הוראות הדין הרלוונטיות, ובראשן חוק ההתיישנות ופקודת המס (גבייה), והדגישה כי הליך גבייה מינהלי מתחיל בדרישת תשלום. ניתן לראות בדרישה זו, קבע השופט, תביעה לקיום זכות, הגוררת התיישנות. לאחר בחינה מעמיקה של הרקע העובדתי, הגיעה השופטת אגמון-גונן למסקנה כי העירייה נקטה בצעדים מספיקים לגביית החוב, החל מדרישת התשלום ב-15.8.99. דרישה זו, יחד עם התכתבויות ופעולות נוספות של העירייה, עצרו למעשה את תקופת ההתיישנות. השופטת הדגישה כי העותרים היו מודעים היטב לחוב והתקשרו עם העירייה בנושא לאורך השנים, כך שטענת ההתיישנות שלהם לבלתי נסבלת. בסופו של דבר, קבעה השופטת אגמון-גונן כי טענת העותרים בדבר התיישנות נכשלה, שכן פעולות העירייה לגביית החוב היו במועד ודי בהן. לפיכך נדחתה העתירה, והעותרים חויבו לשלם לעירייה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, אם כי בשיעור מופחת ביחס לסכום שנפסק על ידי השופט ישעיה בפסק הדין הראשון.