ע"א 320/84

תקציר

בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי שהכריז על בתו של המערער כמאומצת נוכח התנגדותה של האם המערערת. האם טענה כי בתה צריכה להיות מטופלת על ידי אחיה ואשתו, אך בית המשפט קבע כי טובת הילדה היא לאפשר את אימוצה על ידי משפחת אומנה שעמה הועברה. פסק הדין התבסס על הערכות פסיכולוגיות ועל הצורך לספק לילד משפחה קבועה ויציבה, ולמרות נכויותיה הנפשיות של האם והנסיבות הקשות איתן התמודדה הילדה עם משפחתה הביולוגית, החזרת הילד למשפחתה הטבעית לא נחשבה כאפשרות ישימה. בית המשפט העליון גם מתח ביקורת על רשויות הרווחה שיצרו מצב שבו הילד כבר יצר קשרים עם משפחת האומנה, והגבילו את האפשרויות העומדות בפני בתי המשפט. בהדגישו את רגישותם של הליכי האימוץ, המליץ בית המשפט לשירותי הרווחה להימנע מנקיטת צעדים בלתי הפיכים בטרם יוכרעו הערעורים. מקרה זה מדגיש את עדיפותה של טובת הילד בהחלטות אימוץ ואת המורכבות הנובעת מנסיבות משפחתיות ומפעולות מנהליות.