ע"א 489/79

תקציר

במקרה הנוגע לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, דן בית המשפט העליון בתביעות פיצויים בעקבות מותה של אשתו של המשיב מס' 2, שנפטרה בעת שנהגה ברכבו של בעלה, שהתנגש ברמזור. הסוגיות המרכזיות נסובו סביב הצורך לתבוע את הנהג לצד חברת הביטוח והאם הפיצוי צריך לשקף הוצאות שנחסכו עקב מותו של המנוח. בית המשפט המחוזי קבע כי אין צורך לתבוע את הנהג וסירב לנכות הוצאות שנחסכו מהפיצוי. בערעור אישר בית המשפט העליון כי כאשר נהג פוצע את עצמו בתאונה, הפיצוי קשור ישירות למבטחת ללא צורך בפסק דין נגד הנהג. עם זאת, כאשר מעשיו של הנהג פוגעים באחרים, נדרש בדרך כלל פסק דין נגד הנהג לחייב את המבטח, אם כי קיימים חריגים לתשלומי ביניים. בנוסף, בית המשפט קבע כי אכן יש להתחשב בהוצאות שנחסכו עקב היעדרותו של המנוח בחישוב פיצויי התלויים, אך דחה את ההתחשבות בפוטנציאל הנישואין מחדש של הבעל בחישוב. דעת הרוב של השופט ברק קבעה כי הדרישה הפרוצדורלית לערב את הנהג כנתבע צריכה לעמוד, אך התירה תיקון כך שיכלול את הבעל כנתבע. דעת המיעוט של השופט כהן קראה תיגר על הפרשנויות המסורתיות לנזק ממוני ודגלה בגישה אנושית יותר, לפיה חישוב הפיצוי צריך להתחשב בהפסדים בלתי מוחשיים ולהבחין בין נזקים חומריים לנזקים רגשיים. בסופו של דבר, בית המשפט העליון פסק לכלול את הבעל כנתבע נוסף ואישר פיצויים ללא ניכוי חסכונות כביכול, תוך שהוא שוקל מחדש פיצוי המבוסס על הכנסותיה העתידיות הפוטנציאליות של האישה.