בג"צ 3679/94

תקציר

במקרה משפטי מורכב זה טענו העותרים, בעיקר דירקטורים וחתומים בבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, כי הבנק לא הפריש כספים לביטוח המנהלים שלהם על בסיס הסכם שנעשה בשנת 1972. הם טענו לזכאות להפרשים כספיים בשל אי עמידת הבנק בתנאים שסוכמו. למרות מספר תיקונים בתביעתם, הן בית הדין האזורי לעבודה והן בית הדין הארצי לעבודה דחו את תביעתם על הסף. בתי המשפט מצאו כי התביעה חסרה פירוט עובדתי מינימלי ולא הצליחו לכמת את ההפסדים הנטענים, וקבעו כי בידי העותרים די מידע כדי להציג את טענותיהם באופן מהותי יותר. בנוסף, חלק מהתביעה נמצא מוגבל בזמן על פי חוק ההתיישנות. בעקבות זאת הוגשה עתירה לבג"ץ שחזר והדגיש כי הוא יכול להתערב בהחלטות בית הדין לעבודה רק אם נפלה טעות משפטית מהותית ואם הצדק מחייב התערבות כזו, תוך שהוא מגלם תקדים מפרשת חטיב. בג"ץ לא מצא טעות כזו או נימוק משכנע, והבהיר כי בתי הדין לעבודה פעלו במסגרת זכויותיהם השיפוטיות והפרוצדורליות. ההחלטה הכירה במומחיותו של בית הדין לעבודה בדיני עבודה ומצאה את פסיקותיו ראויות בהתחשב בפרטי המקרה, תוך הדגשה כי דעת הרוב בערכאות השיפוטיות נותרה מחייבת ומציעה כי הערכות כלליות של מומחיות בדיני עבודה אינן עילה להתערבות בית המשפט העליון. משכך, נדחתה העתירה, ובכך חיזקה את תפקידם של בתי הדין לעבודה בעיצוב משפט העבודה בתחומם.