דב"ע לה/7 - 3

תקציר

הערעור מתייחס לטיבו ולמעמדו המשפטי של מזכר הבנות שנחתם בין הממשלה להסתדרות בשנת 1968, ופסק בוררות שניתן על ידי ועדת בוררות שהוקמה מכוח התזכיר, בדבר זכויותיהם של עובדי מחקר במערכת הביטחון ביחס ללימודי המשך. בית הדין האזורי בתל אביב לא קיבל את טענת העובדים כי פסק הבוררות מקנה להם זכויות מסוימות, ולכן הם ערערו לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון קבע כי הסכסוך בין הצדדים הוא סכסוך כלכלי שעניינו קביעת זכויות ולא מימושן, ולכן חוק הבוררות, התשכ"ח-1968 אינו חל על הליכי הבוררות. פסק הבוררות שניתן על ידי ועדת הבוררות לא היה פסק בורר לפי חוק הבוררות, ולכן לא יכול היה להיחשב כמעשה של בית המשפט. זאת ועוד, פסק הבוררות לא היווה הסכם קיבוצי כמשמעותו בחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, אלא הסדר קיבוצי לצדו. מאחר שהפרס לא הוגש לרישום כנדרש בחוק, הוא לא הפך להסכם קיבוצי. פסק הבוררות היווה חוזה קיבוצי בין הממשלה לבין ההסתדרות, אך על מנת שיהפוך לחלק מחוזה העבודה האישי של כל עובד, היה צורך להוכיח כי בכל חוזה כזה היה תנאי מכללא, דבר שלא הוכח במקרה זה. לפיכך, הערעור נדחה.