עמ"ת 37215-10-13

תקציר

שני ערעורים אלה נובעים מהחלטת בית משפט השלום בירושלים בבקשה לעצור את המשיב, שהואשם בסחיטה בכוח וסחיטה באיומים, עד תום ההליכים נגדו. הערעור הראשון, שהוגש על ידי המשיב, מערער על החלטת בית משפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו. הערר השני, שהוגש על ידי המאשימה, מתנגד להחלטת בית המשפט לשחרר את המשיב למעצר בית מלא בתנאים מגבילים במקום להחזיקו במעצר. באשר לערעור הראשון, השופט מגיע למסקנה כי החלטתו של בית משפט קמא בדבר קיומן של ראיות לכאורה מוצדקת ויש לקיימה. גרסאותיה העקביות של המתלוננת לאירועים, בצירוף ראיות תומכות, מהוות ראיות לכאורה מספיקות להוכחת אשמתו של המשיב. הערעור השני מתייחס לחלופת המעצר הראויה. השופט מציין כי עבירות הסחיטה באיומים או בכוח מסתיימות בדרך כלל במעצר, שכן עבירות אלה יכולות להתבצע בהסדר חלופי. השופטת מסכימה עם התחשבותו של בית משפט קמא בנסיבותיו של המשיב, לרבות מפקדיו המרשימים, הרקע האישי שלו ונכונותו להשתתף בתכנית טיפולית. עם זאת, השופט מדגיש כי נקודת המוצא לעבירות מסוג זה היא מעצר. בהתחשב במסוכנותו הגבוהה של המשיב לעבירה חוזרת, כפי שהוערך על ידי שירות המבחן, עברו הפלילי העשיר וביצוע העבירות המיוחסות לו לאחרונה בעודו מרצה מאסר על תנאי, השופט מחליט כי יש צורך במעצרו של המשיב עד תום ההליכים. לפיכך, הערעור הראשון (שהוגש על ידי המשיב) נדחה, והערעור השני (שהוגש על ידי המאשימה) מתקבל. המשיב מתבקש להיות עצור עד תום ההליכים המשפטיים. חומר החקירה מוחזר לבא כוח המאשימה, וההחלטה תועבר לשירות המבחן למבוגרים.