עמ"ש 33450-11-18

תקציר

פסק הדין דן בירושה של משק משפחתי ביישוב XXX לאחר מות הבעלים. החווה מוגדרת כ"אגודה שיתופית חקלאית בע"מ" ומושכרת לאגודה השיתופית XXX. המנוח חתם במהלך חייו על מספר הסכמים הנוגעים למשק. הראשון היה חוזה רסקו בשנת 1954, אחריו אושרה תוכנית בנייה בשנת 1972, ושני מסמכי העברה בשנים 2002 ו-2005 שמטרתם להעביר את החווה לילדיו של המנוח. שני האחרונים נמצאו פסולים בשל היעדר הסכמה מראש ובכתב מרשות מקרקעי ישראל. מנהל מקרקעי ישראל, שהוא צד המעוניין בתיק, טוען כי למנוח היו רק זכויות הרשאה במשק שאינן ניתנות בירושה. בינתיים, ילדי המנוח טוענים כי לאמם היו זכויות שוות במשק, העוברות בירושה. בית המשפט מצדד במנהל מקרקעי ישראל וקובע כי הזכויות הן אכן זכויות הרשאה שכן הן לא הוסבו לזכויות חכירה. כמו כן, נטען כי רק "בן יורש" יכול לרשת את המשק על פי ההסכם הדו-צדדי של החווה, מעמד שהבן טוען שיש לו. עם זאת, בית המשפט מסכים עם הבת כי הבן אינו עומד בדרישות להכרה כ"בן יורש". לכן, הסעיף הרלוונטי בהסכם הדו-צדדי הוא שהחווה צריכה להינתן ליורש שמוכן ויכול להחזיק בה. בית המשפט מכיר בשני הילדים כיורשים מרצון ופוסק לטובת הבן משום שהוא מתגורר בחווה משנת 1972. הבת תפוצה על ידי הבן על פי צוואת האם, לפיה המשק יחולק שווה בשווה בין שני הילדים. פסק הדין כולל גם הוראות המבהירות את שיטת השמאות לשווי המשק ואת התוצאה אם הבן לא ישלם לבת כפי שהונחה. ערעורי הבן והבת נדחים ברובם, וכל צד יישא בשכר טרחתו. ניתן לפרסם את פסק הדין תוך השמטת כל הפרטים המזהים.