ה"פ 156/07

תקציר

המבקשת, אלמנה, מבקשת להכריז על משכנתו של בעלה המנוח כחסרת תוקף, בטענה כי הבנק לא הסביר לה ולבעלה את השלכות המשכנתא בעת חתימתם, בניגוד לחובת הגילוי והנאמנות של הבנק. המשכנתא כוללת סעיף ויתור סטנדרטי, המוותר על ההגנות של שני חוקים: חוק הגנת הדייר וחוק ההוצאה לפועל. חוקים אלה מעניקים לחייבים הגנות מפני פינוי, כגון הזכות לדיור זמני או לדיירות מוגנת, לאחר ביצוע או שעבוד רכושם. הבנק המשיב טוען כי למבקשת אין מעמד לערער על המשכנתא שכן היא אינה הבעלים של הדירה הנדונה, השייכת לבעלה המנוח. זאת ועוד, הבנק טוען כי ההגנות המוצעות על פי החוקים הנ"ל אינן ישימות במקרה זה משום ששטר המשכנתא מוותר עליהן במפורש. בית המשפט מתייחס תחילה למעמדו של המבקש ומוצא כי למרות הזכויות הקנייניות הלא ברורות בדירה, למבקש יש מעמד לבקש את הסעדים המוצהרים. לגופו של עניין, בית המשפט פוסק לטובת המבקשת, ומקבל את טענתה כי סעיף הוויתור בשטר המשכנתא אינו חל בעניינה. פסק הדין מתבסס על הקביעה כי לא למבקשת ולא לבעלה המנוח נודע כראוי על השלכותיו של סעיף הוויתור, כנדרש בפסיקה קודמת. לגופו של עניין, הבנק לא הסביר למבקש את מהות ההגנות המוצעות בחוקים הנדונים ואת משמעות הוויתור עליהן. יתר על כן, שטר המשכנתא עצמו לא ניסח בבירור הגנות אלה ואת הוויתור עליהן. משכך, קובע בית המשפט כי תניית הוויתור אינה תקפה, והמבקש זכאי להגנות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. לאור מסקנה זו, בית המשפט אינו מוצא צורך להתעמק בשאלה האם המבקש זכאי גם להגנה לפי סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל. כל צד אחראי לשכר טרחתו, והבנק נדרש לשאת בהוצאות פסק הדין.