ת"א 66538-05-20

תקציר

התובע, עורך דין במקצועו, תבע את לקוחו, הנתבע, על שכר טרחה המגיע לו על פי ההסכם בגין שירותים משפטיים שניתנו. הנתבע טען כי ההסכם שהגיש התובע זויף וכי הוא חתם רק על הסכם אחר המזכה את התובע ב-12% מחסכונות המס שלו למשך ארבע שנים. בית המשפט מצא כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את תנאי ההסכם וכי הנתבע לא הביא ראיות מספיקות כדי לתמוך בטענתו לזיוף או לסתור את גרסת התובע לאירועים. בהסכם נקבע כי הנתבע ישלם לתובע 15% מסך החזר המס שלו מהכנסות העבר ו-15% מסכום המס שנחסך בשנת קבלת הפטור, וכן עבור ארבע שנות המס שלאחריה. בית המשפט קבע כי התובעת זכאית לתשלומים אלה, וחישב את הסכומים המדויקים המגיעים לכל שנת מס רלוונטית. עוד נקבע כי תביעת התובעת לתשלומים עתידיים, על בסיס הזכות שגובשה בהסכם, אינה הרחבה של התביעה המקורית. כמו כן, דחה בית המשפט את טענות הנתבע כי התובע לא הוכיח את היקף עבודתו או כי שכר הטרחה היה מופרז, והדגיש כי הנתבע לא הכחיש את טובת ההנאה שהפיק ממעשיו של התובע. לבסוף, בית המשפט מצא כי הנתבעת האריכה את ההליכים שלא לצורך ובחוסר תום לב, ולכן פסקה לתובעת הוצאות מוגברות, לרבות 25,000 ₪ שכר טרחת עורך דין, בנוסף לסכום המגיע על פי ההסכם, שהסתכם ב-139,960 ₪.