ע"פ 691/92

תקציר

במקרה דנן, הורשע המערער על ידי בית המשפט המחוזי ברצח איתן קלימוביץ ובניסיון הרצח של יוסף גטניו. הוא ערער על פסק דין זה, וטען כי שגה בית המשפט ביישומו של סעיף 10א לפקודת הראיות, במיוחד בהעדפת עדות שנמסרה במשטרה על פני עדות ממשית בבית המשפט. מדובר באירוע ירי בו זיהה גטניו את המערער כיורה, בטענה לנקום על תקיפה קודמת בה היה מעורב אלי אהרון. למרות שחזר בו מטענה זו בבית המשפט, בית המשפט המחוזי מצא את הודעותיו הראשוניות של גטניו במשטרה אמינות יותר, במיוחד בהתחשב בנסיבות שבהן בוצע הזיהוי הראשוני - בעוד גטניו היה במצב אנוש, מה שהדגיש את אמיתותו הסבירה. בית המשפט סבר כי די בראיות המאששות, כמו הודאתו של המערער כי היה ברכב זמן קצר לפני הירי. הדבר חיזק את הוודאות הראשונית במשטרה למרות שלא התייחסה ישירות לעבירה. בית המשפט העליון אימץ גישה זו, וציין כי הרף הראייתי להרשעה מספיק מבלי להזדקק לסיוע נוסף מעבר לדרישות סעיף 10א. בנוסף, עונשו של המערער – מאסר עולם בגין רצח ו-10 שנים רצופות בגין ניסיון רצח – נקבע כעונש הולם. בית המשפט דחה את ערעורו של המערער על העונש המצטבר, תוך שהוא מדגיש את אופיין המובהק והחמור של העבירות. לפיכך, דחה בית המשפט העליון את הערעור, ואישר את ההרשעה ואת גזרי הדין שניתנו על ידי הערכאה הנמוכה יותר.