עב"ל 330/97

תקציר

הערעור מתייחס לשאלה האם תאונה שאירעה לעובדת בדרכה לעבודה, בפרט במהלך הפסקת צהריים של משמרת מפוצלת, נחשבת לתאונת עבודה כהגדרתה בחוק הביטוח הלאומי. העובד עבד במשמרת מפוצלת בין השעות 7:30-12:45 ובין השעות 15:15-18:30. החל מהחודש השלישי להריונה שהתה העובדת בבית אמה בהפסקה שבין המשמרות. היא מעדה ונפלה בדרכה מבית אמה לעבודה במשמרת השנייה. העובדת תבעה את המוסד לביטוח לאומי להכיר בנפילה כתאונת עבודה, אך נדחתה בבית הדין האזורי לעבודה. העובדת ערערה על החלטת בית הדין האזורי לבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין הארצי לעבודה בחן את הכוונה שעמדה מאחורי החקיקה הרלוונטית, פסיקה קודמת ואת הנסיבות הספציפיות של המקרה. בית הדין הגיע למסקנה כי החוק נועד להגן על העובדים מפני "סיכוני דרך" וכי יש לפרש את מקום מגוריו או מקום שהייתו של העובד באופן רחב כדי להגשים כוונה זו. פסיקה קודמת הכירה במגורים זמניים כמגורים על פי החוק, בתנאי שהם מקום מגוריו העיקרי של העובד במהלך שבוע העבודה. בית הדין קבע בדעת רוב כי שהייה קבועה של העובדת בבית אמה במהלך המשמרת המפוצלת, למשך מספר חודשים, בנסיבות הספציפיות, צריכה להיחשב כמגורים זמניים. לפיכך, התאונה אירעה בעת שהעובדת נסעה ממקום מגוריה לעבודה ויש לראות בה תאונת עבודה. לפיכך התקבל הערעור, והחלטת בית המשפט המחוזי בוטלה. סגן הנשיא אליאסוף והשופט פליטמן חלקו עליו, ופירשו את המונח "מגורים" באופן מצומצם יותר.