ע"א 793/76

תקציר

התיק, שרפט לוין, סובב סביב סכסוך בין מר מיכאל לוקמן לבין מר חיים שיף. לוקמן תבע את שיף על תשלום דמי תיווך במכירת חברת Suit's America Ltd, הידועה כבעיית מלון אריאל. לוקמן טען כי שיף חייב לו 28,000 דולר בהתאם להסכם שנחתם ב-30 ביולי 1973. עם זאת, שיף סירב לשלם, מה שהוביל את לוקמן להביא את המקרה לבית המשפט. הסוגיה העיקרית שעמדה על הפרק הייתה האם ההסכם האמור ניתן לאכיפה. בית המשפט המחוזי פסק לטובת שיף, ודחה את תביעתה של לוקמן בנימוק שתוכנו של ההסכם סותר את תקנת הציבור. לוקמן ערער על החלטה זו. הערעור התמקד במספר גורמים מרכזיים: מעמדו של לוקמן כמתווך או כסוכן, הפרת אמונים מצדו של לוקמן כלפי החברה שלו, אשרור או אימוץ פעולותיו על ידי החברה וחוקיות ההסכם עצמו. השופט לוין, בפסק דין מקיף, בחן את נסיבות גיבוש ההסכם. הם שקלו את מכלול מעשיו של לוקמן, בהתחשב בכך שלא היו חמורים יתר על המידה, ולכן תקנת הציבור לא חייבה להפוך את ההסכם לבלתי ניתן לאכיפה. יתר על כן, השופטת דנה ברעיון האשרור, והגיעה למסקנה כי מכתבה של פרומוסיונס לעורך דינה, בו הצהירה כי לא תתערב בסכסוך, יכול להתפרש כאישור למעשיה של לוקמן. לכן, ההתחייבות צריכה להיות ניתנת לאכיפה. השופט כהן, בהתנגדותו, סבר כי החלטת בית המשפט המחוזי נכונה. כהן טען כי לוקמן הפר את חובת האמונים שלו כלפי פרומוסיונס, וחומרת הפרה זו גוברת על הצד הנכון של מעשיו. לפיכך, המדיניות הציבורית דרשה את דחיית תביעתו של לוקמן. השופט אלון הסכים עם לוין כי אין למנוע מבית המשפט את תמיכתו בתביעתו של לוקמן מטעמים של תקנת הצבירה. אלון הדגיש כי גם המשיב, שיף, אשם ולא צריך ליהנות מהפרת האמונים של לוקמן. בסופו של דבר, החלטת הרוב צידדה בשופט לוין, ופסק לטובת לוקמן. השופטים החליטו כי יש לקיים את ההסכם בין לוקמן לשיף, ושיף חויב לשלם ללוקמן סכום של -. 117,600 ל"י, בצירוף עמלות וריבית נוספות.