ע"א 493/83

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק במחלוקת על תוקפה של צוואה וצו הירושה שבא בעקבותיה. המערער, ערפאת טהא אבו סנינה, טען כי המנוח, כמאל עיסא חסן טאהא, השאיר אחריו צוואה המציינת אותו כנהנה. עם זאת, המשיבים, שהם יורשיו החוקיים של המנוח, טענו כי הצוואה אינה תקפה. בית המשפט המחוזי בירושלים פסק לטובת המשיבים, בקובעו כי המסמך שהציג המערער אינו צוואה תקפה מבחינה משפטית, והוביל להגשת הערעור. בית המשפט העליון קיבל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ודחה את הערעור. הנימוקים העיקריים להחלטה זו היו שהמסמך אינו דומה לצוואה, שכן לא הייתה כל אינדיקציה לכך שיש לבצעה לאחר מותו של החותם. בנוסף, כותרת המסמך וחלק מסעיפיו הצביעו על כך שהוא נועד להיות בתוקף במהלך חייו של החותם. לשון המסמך, שתויגה כ"התחייבות", לא התייחסה באופן ספציפי לסילוק רכוש לאחר המוות, שהוא היבט יסודי של צוואה. יתר על כן, במסמך נפלו מספר פגמים צורניים, לרבות תאריכים שונים והיעדר עדים, המטילים ספק בכוונת המצווה כי הוא ישמש כצוואה. נטל ההוכחה מוטל על המערער להוכיח את כוונת המצווה ואת אמיתות הצוואה, אשר בית המשפט סבר כי לא התקיימה. למרות הכלל התומך בקיום צוואה, המסמך לא נראה כזה, והפגמים הצורניים, ובעיקר היעדר עדים, היו משמעותיים. בית המשפט הגיע למסקנה כי המסמך, גם אם הוא אותנטי, אינו מהווה צוואה, ולכן הערעור נדחה. עם זאת, הדחייה לא מנעה מהמערער להגיש תביעה נגד העיזבון על סמך תוכנו של המסמך, ובלבד שיוכל להוכיח את תוקפו במהלך חייו של המנוח. למשיבים נפסקו הוצאותיהם, בסך של שני מיליון וחצי שקלים, שישולמו על ידי המערערת.