תמ"ש 25786-06-10

תקציר

התובעת, אישה גרושה, תבעה את עיזבון בעלה לשעבר המנוח ואת היורשת שלו בגין התחייבויות כספיות הנובעות מהסכם הגירושין שלהם, שקיבלו תוקף על ידי בית דין רבני. הנתבע טען כי תביעת התובעת חוסה תחת התיישנות ושיהוי, וכי הוראות הצוואה גוברות על התחייבויותיו של המנוח על פי הסכם הגירושין. בית המשפט פסק לטובת התובע. בית המשפט קבע, כי תביעת התובעת אינה מוגבלת בזמן, שכן עבור התשלומים התקופתיים, כל חודש מהווה עילת תביעה חדשה, ועבור פסק הדין תקופת ההתיישנות הייתה 25 שנים. הנתבעת לא הצליחה להוכיח כי התובעת ויתרה על זכויותיה, ועצם היעדר פעולה משפטית במהלך חייה של המנוחה לא היווה ויתור. יתר על כן, הנתבעת לא הוכיחה כי מצבה הורע עקב השיהוי. בית המשפט דחה גם את טענת הנתבעת כי התנהלות התובעת ובעלה לשעבר תיקנה את ההסכם ביניהם; תיקון כזה ידרוש מסמך כתוב ואישור בית משפט, מה שלא קרה. באשר לתוקפו של ההסדר לאחר פטירת המנוח, קבע בית המשפט כי הסכמי ממון המסדירים זכויות וחובות במהלך הנישואין קודמים לסעיף 8(א) לחוק הירושה, שכן הם אינם נוגעים לירושה אלא לחלוקת נכסים משותפים. התשלומים החודשיים והסכום החד פעמי שהוסכם עליו בהסכם הגירושין היו חלק מהסדר רכושי, והחיוב נפל על העיזבון. הימנעותה של התובעת מלהתנגד לקיום הצוואה או לדרוש מהמנוחה לכלול בה את החובה, לא שללה את זכויותיה. לבסוף, בית המשפט הורה לנתבע, העיזבון, לשלם לתובע את התשלומים החודשיים שנקבעו, תשלום חד פעמי ו-10,000 ₪ שכר טרחת עורך דין. ההחלטה הייתה לטובת התובעת ונגד עיזבון הנתבעת, אך התביעה העצמאית נגד היורשת לא התקבלה, שכן היא לא התחרתה משפטית בתובע.