בג"צ 5221/90

תקציר

העותר והמשיב חלוקים בשאלה האם לשופט החוקר יש סמכות להורות על חקירת סיבת המוות של אשתו המנוחה של המשיב. העותר טוען כי השופט החוקר אינו מוסמך לעשות כן על סמך העובדות שהוצגו בבקשת המשיב. בבקשה נטען כי רשלנותה של העותרת באבחון ובטיפול במחלתה של המנוחה גרמה למותה. עם זאת, המוות אירע למעלה מעשרים ושניים חודשים לאחר שהעותר טיפל בה בפעם האחרונה. על פי סעיף 310 לחוק העונשין, הקשר הסיבתי בין מעשיו של העותר לבין מותו של המנוח מתבטל אם המוות אירע למעלה משנה ויום לאחר המעשה או המחדל האסור האחרון. מאחר שלא הוצגו נסיבות אחרות, טענת העותר כי הבקשה אינה מגלה סיבה מוצדקת לקיום חקירה מצליחה. גם טענת המשיב כי סעיף 310 לחוק העונשין קובע מגבלה פרוצדורלית בלבד על חיוב העותר ואינו שולל את יחסי הסיבה והתוצאה בין מעשיו לבין המוות, אף היא אינה משכנעת את בית המשפט. דעת הרוב של השופט מצא והשופט לוין גורסת כי סמכותו של השופט החוקר לחקור את סיבת מותו של אדם מוגבלת למקרים בהם מוגשת בקשה כדין, והבקשה במקרה זה אינה עומדת בדרישות. השופט ברק מסכים אך מוסיף שתי הערות. ראשית, הוא מציין כי הצדדים לא טענו האם היה יסוד סביר לחשוש למוות לא טבעי, ולכן יש להשאיר שאלה זו למקרה אחר. שנית, הוא מפנה את תשומת הלב לאנכרוניזם של סעיף 310 לחוק העונשין ומציע למחוקק לשקול את ביטולו.