ע"ע 1068/00

תקציר

הערעור מתייחס לעובדת שפוטרה מעבודתה כרוקחת בחברה המשיבה לאחר שבע עשרה שנות עבודה רצופות. העובד הואשם בהפרת חוקת העבודה בכך שמסר פרטים על קופת חולים כללית לעיתונאי, מה שהביא לכתבה שפגעה במוניטין החברה. העובד הובא בפני "ועדת משמעת", שהורכבה מנציג הנהלה ונציג עובדים. הוועד החליט לקבל את גרסת העובדת אך דחה אותה בכל זאת. העובדת הגישה בקשה לצו מניעה זמני שימנע את פיטוריה, בקשה שנדחתה על ידי בית הדין האזורי. העובדת ערערה על החלטה זו לבית הדין הארצי לעבודה. בית המשפט קיבל את הערעור והורה למשיבה להחזיר את המערערת לתפקידה הקודם עד לסיום הדיון בהליך העיקרי. בית הדין קבע כי החלטת ועדת המשמעת הייתה בלתי סבירה וכי נפלו פגמים בהליך הפיטורים. נקבע כי התנהגותו של נציג העובדים הפכה את הוועד לחסר משמעות, שכן הוא איפשר לנציג ההנהלה להחליט על העונש בלבד. כמו כן, ההזמנה לשימוע המשמעתי לא כללה הודעה מספקת על הכוונה לפטר את העובד. בית הדין הדגיש כי זכותה של העובדת לעבוד והעסקתה הממושכת גוברות על נוחיותו של המשיב. במקרים מיוחדים כגון זה, לבית הדין יש סמכות לאכוף יחסי עובד מעביד, ובהתחשב בנסיבות החריגות הגיע בית הדין למסקנה כי פיצוי כספי לא יספיק. השופט א' רבינוביץ' הסכים עם ההחלטה והדגיש כי המשיב הוא גוף ציבורי וכי על אמצעי המשמעת לעמוד בתנאים המוקדמים המפורטים בחוקת העבודה. גם נציגת העבודה מ' סבן-כהן ונציג המעבידים ד' בן-הרוש הסכימו עם דעת הרוב. המשיב חויב לשלם את הוצאות הערעור של העובד, וההחלטה ניתנה בהעדר הצדדים.