עב"ל 1397/04

תקציר

המערער במקרה זה ערער על החלטת המוסד לביטוח לאומי (המוסד) להקפיא את תשלומי גמלת הבטחת הכנסה, אותם קיבל מאז מרץ 2002. המוסד החליט להפסיק את התשלומים כאשר התברר לו כי המערער השתמש ברכב, שעל פי הדין הישראלי מסמל כי למקבל יש אמצעים כלכליים לכלכל את עצמו ולכן אינו זכאי עוד להטבות. המערער טען כי השתמש ברכב, השייך לגרושתו, כדי להסיע את ילדיו לטיפולים רפואיים. התיק הובא בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב, שפסק לטובת המוסד, ולאחר מכן ערער לערכאה גבוהה יותר. המערער הודה כי השתמש ברכבה של גרושתו כדי להסיע את ילדיו לפגישות רפואיות, אך טען כי אין בכך כדי לפסול אותו מלקבל הטבות בהיותן לצרכים רפואיים. בית המשפט העליון קבע, כי המערער אמנם השתמש ברכב באופן קבוע, אך לא הביא ראיות מספיקות לכך שהטיפולים שקיבלו ילדיו מהווים "טיפול רפואי" כהגדרתו בדין הישראלי. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי הטיפולים לא התקיימו ב"מוסד רפואי" כנדרש בחוק, ואף לא היו חלק מתכנית שנקבעה מראש. המערער לא המציא את המסמכים הדרושים לתמיכה בטענותיו, והתעודה שמסר מבית חולים התייחסה לתקופה שמחוץ לתחום ערעור זה. בית המשפט הגיע למסקנה כי המערערת לא עמדה בתנאים הנדרשים על פי חוק כדי להיות זכאית לגמלה ולכן דחה את הערעור, תוך שהוא מאשר את החלטת בית המשפט המחוזי. הכלל במקרה זה יחול על מי שמשתמש ברכב באופן קבוע, אשר יצטרך להביא ראיות לכך שהשימוש שלו ברכב האמור היה לצורך טיפול רפואי של בן משפחה לצורך המשך קבלת גמלת הבטחת הכנסה.