עת"מ 33436-05-11

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את העתירה המערערת על החלטת המשיבה מס' 1 למתן היתר בניה. בית המשפט מצא כי ההחלטה סבירה וראויה, ללא פגמים משפטיים. העותרים טענו כי לוועדה המקומית אין סמכות לאשר את תכנית הבנייה, אך בית המשפט דחה טענה זו וציין כי התוכנית אושרה בשנת 2005 וכל התנגדות נדרשה להיות מוגשת באותה עת. בית המשפט דחה גם את טענות העותרים בדבר אי קיום הוראות התב"ע והצורך הנטען בהליך "הקלות", שכן הבקשה להיתר לא כללה כל "הקלה" שתחייב פרסום או תעניק לעותרים זכות התנגדות. זאת ועוד, טענת העותרים בדבר "הבטחה שלטונית" לא הוכחה, שכן הנציג שנתן לכאורה את ההבטחה לא היה נציג העירייה, והעותרים לא הוכיחו את הכוונה ליתן להבטחה תוקף משפטי. באשר לטענת הכפייה הדתית ציין בית המשפט כי שיקול הכפייה הדתית אינו רלוונטי להליך קבלת ההחלטות של הוועדה המקומית במתן היתר על בסיס זכויות מוקנות. בית המשפט הדגיש כי בית הכנסת ומקווה הנשים הסמוך לו קיימים משנת 1954, ונוכחותם הייתה ידועה לתושבים ולתושבים פוטנציאליים באזור. עוד הסכימה השופטת עם המשיבים כי התעקשותם של העותרים להמשיך בהליכים, חרף קבלת הסעד החלופי המבוקש, מצדיקה לפסוק למשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, שנקבעו בסך כולל של 60,000 ₪.