ע"פ 21/63

תקציר

המקרה שעמד בפני בית המשפט היה ערעור על פסק דין שפסל אדם מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שלושה חודשים. המערער הורשע לראשונה בשנת 1962 בעבירה על תקנה 37 לתקנות התעבורה תשי"ג-1953. במסגרת גזר הדין קבע בית המשפט כי המערער ייפסל על תנאי מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שלושה חודשים, ובלבד שלא יעבור עבירה נוספת על תקנה 37 בתוך שנה. בשנת 1962 הורשע המערער בעבירה על תקנה 51 לתקנות התעבורה תשכ"א-1961, שהייתה דומה לתקנה הקודמת. בית משפט השלום החליט לאכוף את הפסילה הקודמת. המערער טען כי מאחר שתקנה 37 כבר אינה בתוקף, לא ניתן להפעיל את הפסילה המותנית. הרוב בבית המשפט המחוזי דחה טענה זו, ואילו שופט המיעוט פסק לטובת המערער. בית המשפט העליון דחה את הערעור בקובעו כי המחוקק התכוון לאכוף פסילה מותנית אם יסודות העבירה הראשונה נכללים בגדר העבירה השנייה, גם אם העבירה השנייה מכילה יסודות נוספים. בית המשפט פירש את הוראות החוק הרלוונטיות והגיע למסקנה כי שתי העבירות המדוברות הן מעשים פליליים זהים. לפיכך, הפסילה המותנית שהוטלה על המערער לאחר הרשעתו הראשונה יושמה כראוי לאחר הרשעתו השנייה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי אושר, והערעור נדחה.